איבדתי את זה

עברו כבר ימים רבים מאז מצאתי עצמי מתעסק בכתיבה. הייתי בטוח שעיסוק זה כבר לא קשור אליי, כאילו המוזה עזבה אותי לנצח, שאין לי קשר לגילדת האמנים האקסלוסיבית. גם היום אני תוהה אם יש לי קשר מסוים לקבוצה זו. גם אם אני חובב תרבות מושבע, ואני כותב מדי פעם למגירה, ואני מתיימר להיות אדם הומני.
אבל היום אני נמצא בדילמה קשה שאיני יודע איך להתמודד איתה. אני מתעסק בתהיה האם אני צריך להמשיך הלאה ולקחת סיכון רב, שכן יש לומר שמדובר בחרב פפיות, כי אם אשתמש בה ישנו סיכוי שאפגע ממנה בעצמי. אם אמשיך הלאה, אוכיח לסביבה שלי ולעצמי שאין לה יותר חשיבות בחיים שלי, ואולי אני צריך את זה. אולי אני צריך לתת לעצמי להיכשל כדי לדעת שהיה בי עניין למישהי אחרת. אולי אני צריך לתת לעצמי ביטחון. אבל בראש שלי, אחרי יומיים שלא צצת, פשוט הגחת חזרה לחיים כמו פניקס. ואני? אני מאוהב. אני מאוהב בה מעבר לכל דימיון אפשרי. אני לא יודע איך להתמודד עם זה. אז אני משקר לעצמי. אני משקר לעצמי שהמשכתי הלאה, ושיש בי עניין בבחורה היחידה שנתנה לי קצת תשומת לב, ואולי מזל שאני כותב את זה, כי זו בעצם סטירת התעוררות מוקדמת לפני שיהיה מאוחר מדי.
תודה שהגעת ר, וחבל שחזרת ל. אני מתגעגע אליך ל. כל כך כל כך מתגעגע.