איבדתי אותה

אני לא מחזיקה מעמד יותר.
אני רועדת כשאני כותבת את המילים.
אסור לי לדבר על זה אבל יש בי כל כך הרבה רצון למלא את האמבטיה ולהטביע את זה יחד איתי.
לעלות עם זה לגג הבניין הכי גבוה ולהפיל את זה וליפול יחד איתו.
לקשור את החבל ולהכניס את זה ללולאה יחד איתי.
למלא בקבוק בחומר הכי רגיל ולשתות את זה, רק כדי שזה ייעלם. יחד איתי.
אבל אסור לי.
כי זה מה שהיא עשתה. וזה הדבר הכי לא בסדר שיש. וזה אנוכי. ומטופש וזה הורג מפנים את כל מי שמסביב.
אבל היא לא מבינה את זה.
היא ממשיכה בשלה כאילו הכל בסדר עכשיו, אז גם כל השאר צריכים להתנהג כאילו הכל בסדר.
אבל אני לא בסדר.
אני שבורה, נבגדת, פגועה, מרוסקת, בודדה.
אבל אסור לי לספר לאף אחד כי היא ביקשה שלא נדבר על זה, כי הכל בסדר נכון?
ואסור לי לספר לה איך אני מרגישה, כי זה יהרוס אותה וזה מוקדם מידי והיא לא תבין. זה מה שאומרים לי, שאני צריכה לדעת איך לפנות אליה.
וממשיכים להגיד לי להפריד את עצמי ממנה. כי זה בדיוק מה שהיא רוצה, תשומת לב.
אבל איך אני יכולה?
כי זה נכון שאני פגועה, אבל היא הייתה הכל בשבילי.
'הייתה' זה כל כך כואב לכתוב את זה, אבל זה נכון.
אני לא יכולה להסתכל עליה אותו הדבר. לדבר איתה כמו פעם. לסמוך עליה כמו פעם.
וזה כואב. יותר מהכל.
כי איבדתי אותה, כי היא טעתה.
ואני רק רוצה לשאול איך לעשות את זה בלי לטעות כמוה?