אטימות.

אז כולם כבר לא מסתכלים…מעשה ידי להתפאר?
למה אני שואל את זה אם אני יודע את התשובה…לא.
כבר נעשה אצלי ההומור שחור הרגל , הרגל רע…הומור שרק אני מבין…
למה?ואז האטימות מגיע…לברוח מכל שאלה על רגשותי או על חיי…משהו שהפך במין קלילות מחניקה לרק שלי. כשאין לאף אחד גישה אליהם. האם זה טוב?…
מילים הפכו ליהיות רק דברים שחולפים…לא נשארים…אז לפעמים אני רואה משפט יפה או עמוק…אפילו חזק עד שזה גורם לגרוני להחנק ולליבי לצרוב ,אך תוך כמה רגעים זה נעלם…האם האטימות כבר יותר חזקה מהרגשות שלי?
האם אני זה ששולט בגופי או שכבר הפכתי להיות אורח ובמקומי נמצאת האטימות?
אז נכון אני מנסה להתחמק ממבטים של האנשים שקרובים אלי…מהמילים שלהם ,מהמשפטים שלהם.
להתחמק מהשאלות של עצמי…מהרגשות של עצמי. עד שלפעמים מרגיש לי שהם היו של משהו אחר. וזה כואב עוד יותר , אבל גם זה נשתף במרוצת הזמן…האם אני זה ששולט בגופי או שכבר הפכתי להיות אורח ובמקומי נמצאת האטימות? האם זה ימשך לעד או יפסק בקרוב? האם זה באמת משנה?
אז מה קורה כשלא מצליחים להתחמק מהכל? כשזה פוגע ופוגע חזק?
מה קורה כשנשברים?

אני מתאר לעצמי שלכתוב פה בתור משהו אנונימי…רק אורח.