אחת,שתיים,שלוש,ארבע,חמש,הפסקה.

אני דופקת על השולחן במקצב קבוע של חמש נקישות והפסקה. חמש נקישות ואז הפסקה.
אחת…שתיים….שלוש……ארבע……חמש……הפסקה.
הרגל שלי גם כן דופקת, על הריצפה. כול כך מהר שאני לא מסוגלת לספור.
לא מסוגלת לעצור.
אחת…שתיים….שלוש……ארבע……חמש……הפסקה.
הקולות עוברים מעליי, אני לא מקשיבה, הקולות הם רק רעשי רקע.
שני מדברת איתי, אני יודעת את זה כי אני שומעת מה שהיא אומרת, אבל אני לא מצליחה להקשיב.
אחת…שתיים….שלוש……ארבע……חמש……הפסקה.
״שחר? את איתנו?״ פתאום אני שומעת קול חזק מעל כולם, הרגל שלי זזה מהר יותר, אני מרימה את הראש ומה נהנת לחיוב. ״עם כך. מה התשובה?״ אני מתבוננת בפני המורה עוד שנייה אחת ״48״ אני אומרת ומספיקה לראות אותה מהנהנת לפני שאני חוזרת לריק שלי.
אחת…שתיים….שלוש……ארבע……חמש……הפסקה.
לאט לאט אני מבחינה בנשימה שלי, נהיית רדודה יותר ויותר.
מנסה להירגע.
אני מתבוננת באיזשהו ציור על השולחן שאני לא מצליחה לזהות ומחקה את הנשימה של שני וסופרת אותה, זה מרגיע את הנשימה שלי, הרגל דופקת בחוזקה בריצפה.
אחת…שתיים….שלוש……ארבע……חמש……הפסקה.
אני משלבת את רגל ימין עם רגל שמאל הרועדת, מה שגורם לרעידה של שתי רגלי, אז אני מניחה לה לרעוד, מרימה ידיים.
אחת…שתיים….שלוש……ארבע……חמש……הפסקה.
אני מאבדת כול אחיזה במציאות, הכול קיים אך אני לא שמה לב אליו יותר, מלים אקראיות עוברות בראשי.
לחץ.
נפילה.
לעולם לא תצליחי.
אין לך סיכוי.
הפסד.
הפעם אני רוצה להצליח, להראות שגם אני טובה במשהו, שאני לא רק שחר, הילדה שלא מצליחה להחליט עם היא רעה או טובה, הילדה שכולם בטוחים מה עובר לה בראש, הילדה שחושבת את עצמה, הילדה שפעם קראה ספרים אז צריך לרדת עליה (מזל שהם לא יודעים שאני עדיין קוראת וגם כותבת)
הפעם אני רוצה להיות שחר, הילדה שעברה את מבחן שלב ב׳ באולימפיאדה הבינלאומית למתמטיקה, אני רוצה להיות מישהי שעושה משהו, אני רוצה שאנשים יזכרו אותי בתור ~שחר~ ולא סתם שחר.
אז מה כבר נותר לעשות?
מבחן אחד קטן בדרך להצלחה!
קל להגיד, קשה לעשות.
אחת…שתיים….שלוש……ארבע……חמש……הפסקה.