אח שלי

אני מעולם לא הייתי מבין הילדות הללו שיושבות בבית, מניחות את המחשב הנייד על הירכיים או רוכנות בסיכול רגליים אל צג המחשב הנייח וכותבות את אשר על לבם, מהלב אל המקלדת במקרה הזה.
אבל החיים שלי נמצאים כרגע בצומת שאני לא יודעת במה לבחור, החיים שלי קבלו תפנית חדה בתקופה או יותר נכון השנה האחרונה, אני עצמי מרגישה שינוי עצמי עצום, העצמתי את עצמי אבל גם הכשלתי את עצמי ונתתי לסיבה עצמה להשפיע עליי- נתתי ללימודים, לחברות, למשפחה ולדמוי עצמי הצולע שלי להשפיע עליי.. ובחלק מהמקרים אני מניחה שלרעה.
אז כמו שאמרתי, אני לא מבין הילדות שמשתפות או מגלות סודות, אני מבין הילדות הללו שפשוט סופגות את הכאב ובוכות בשקט. אני לא אגיד שאני אוהבת את זה, אבל זה לא שגם יש לי דרך אחרת להתמודד עם זה. בכל מקרה, מצאתי את עצמי באתר הזה, ועכשיו אני מוצאת את עצמי בשעה 00:30 בלילה, יושבת בחדרי וכותבת את אשר על לבי. אני מקווה שלא תשפטו אותי, למרות שזה די קשה, מדהים שאנשים מקווים שלא ישפטו אותם בזמן שהם עצמם שופטים אחרים. אני מניחה שכך העולם פועל ויש דברים שבלתי אפשרי לשנות.

אז אני לא מבטיחה לספר הכול על הפוסט הראשון, אבל לפחות להתחיל לפרוק קצת..

אוף, מאיפה להתחיל…? טוב אני מרגישה די חסרת אונים ומצחיק ומובכת בו בזמן כרגע ואני מחייכת חצי חיוך. התחלה טובה. לפתוח את הפוסט הראשון והדיכאוני הזה עם חיוך. זה לגמרי אירוני. וואו איזה פדיחות אני עושה לעצמי כרגע אבל אני פשוט כנה לגמרי, גם ככה אני חדשה ואף אחד או אחת לא מכירים אותי כאן חחח..

אוקי אני מניחה שאני אספר לכם על תפנית שקרתה לי עם המשפחה, לפחות על אחת מהן. אני בספק אם מישהו בכלל עדיין קורה את הפוסט הצולע הזה. אם כן, אתם מדהימים 3>
טוב אני אפסיק להיות מעצבנת וקיטשית בדיוק כמו שאני מרגישה כרגע ואתחיל לספר.
יש לי אח גדול, ואני יודעת שכשבנות שומעות את צירוף המילים הללו מצטיירת במוחן תמונה של האח הגדול והמושלם, המלאך השומר, הגבר המגונן שדואג לאחותו הקטנה והתמימה. ובכן, אולי זה כך בסרטים או בסיפורים אבל בחיים האמיתיים, ברוב המקרים לפחות – זה לא כך.
כמובן שאף אחד או אחת מודעים לכך, בעיני כולם הוא לא רק האח והבן משפחה המדהים והמובחר, אלא גם הגבר המבוקש. כמעט כל החברות שלי מקנאות בי בכך שזכיתי בזכות היקרה מפז הזו להיות אחותו, ואם אתם תוהים למה אני כך סותרת את עצמי בבת אחת אז זה בגלל שיש לו שני אישיות.
האישיות שהם מכירים, והאישיות שאני מכירה.
בחברה שלנו, בתיכון, הוא מאוד מקובל ומבוקש בחברה. הוא נראה טוב, משחק כדורגל וכדורסל, תמיד מוקף בחברים וחברות, מבלה המון, מצחיק וחכם. והוא באמת כך.
אבל אז כשמגיעים לבית, הדלת נטרקת והמפתח מסתובב במנעול הבריח, כל התדמית הזו מתפוגגת והוא נהיה פשוט מניאק. וזה בלשון המעטה.
אין יום שאנו לא רבים בו, אין יום שהוא אינו מוצא דרך מסוימת לפגוע או לרדת עליי, אין יום שהוא אינו מוצא דרך להציק לי ולהטריף את דעתי. אני בטח נשמעת לכם כמו ילדה בכיינית כרגע אבל אני ילדה מאוד בוגרת בתיכון, עוד כמה שנים אני יוצאת מהמקום הזה, ואני אומרת לכם שהבן אדם הוא תופעה מהלכת. והדבר הכי מצחיק ולא היגיוני זה שהוא עושה זאת ללא כל סיבה בכלל.
אני יושבת בחדר שלי, שומעת מוזיקה ומכינה שיעורי בית בו בזמן, ולפתע הוא מתפרץ לחדר שלי וגורם לדמי לרתוח בוורידים.
החלטתי לתפוס יוזמה ולדבר אתו על זה וכך השיחה שלנו התנהלה.

"דור (שם בדוי כמובן), אני יכולה לדבר אתך עכשיו?".
"לא".
"אז זה דחוף".
"לא אכפת לי".
"זה בקשר אליי".
"ומי אמר שאכפת לי ממך?".

אולי זה נשמע לכם בכייני ותינוקי אבל בואו נגיד.. שבאותו הזמן… רבתי עם חברה טובה, שעל כך אני אספר לכם בפוסט אחר. והיא גם אמרה לי שלא אכפת לה ממני, ועני בעצמי מתייאשת ולא אכפת לי מעצמי, ולשמוע את זה מבן משפחה, מאחי הגדול שפעם היינו כמו תאומים ממש.. זה פוגע, מעליב וכואב עמוקות. ואני לא רוצה להגזים אבל דמיינו את עצמכם במצב הזה. אתן רק רוצות לדבר עם אחיכן הגדול ולומר לו שאתן לא מבינות למה הוא מציק לכן כל הזמן, ואם קורה לו משהו בתקופה האחרונה, ובמקום זאת הוא רק מזלזל בכם כאילו ואתן לא שוות דבר ואתן בעצמם כלום בשבילו.
הייתי צריכה תמיכה בתקופה הזו. הייתי צריכה אוזנת קשבת, כתף לבכות עליה, יד שתושט לעברי ותרים אותי מחדש על גבי הקעקע ביציבות, ולא היה לי זאת, לא היה לי דבר מבין כל אלה והסתמכתי דווקא עליו שאולי והוא יוכל להשתנות אחרי השיחה הזו ויהיה שם בשבילי כמו שאח גדול אמור להיות – נכון?
בכל מקרה, אני לא רוצה להתבכיין על עד כמה זה פגע בי והייתי מוכת להם. אני רוצה לספר לכם שהתעלמתי ממנו באופן מוחלט לאחר מכן. במשך חודש כמעט לא דיברנו. לא רציתי לדבר אתו, לא היה לי על מה לדבר. הוא אמר לי בעצמו שלא אכפת לו ממנו ומרוב האנשים שלא מראים אכפתיות כלפיי או שאמרו לי זאת בפנים, אפילו בצחוק זה כבר נהיה פוגע, החלתי לחשוב באמת לא שווה כל כך. אולי בעצם אני שורש הבעיה ואני לא טובה מספיק? אולי אני צריכה להשתנות? אולי זו הייתי אני כל הזמן הארור הזה?!
בכל מקרה באותו החודש הוא לא חש טוב, הוא נשאר המון בבית. כמעט כל יום. המון חברים שלו מהבית ספר פנו אליי ושאלו אותי למה הוא לא עונה לטלפונים, ולמה הוא לא מגיע לתיכון, אבל לא ידעתי מה לומר להם כי לא דיברתי אתו בכלל. הפעמים היחידות שראיתי אותו היו בארוחת צהריים וערב.. ואני אשמה בכך שלא ראיתי אותו כמעט בכלל, כי אני סגורה בחדר שלי רוב הזמן, אני אוהבת את השקט ואת המרחב הפרטי שלי. אבל זה לא הנקודה בסיפור, אני עצמי לא מוקד הסיפור כרגע אלא אחי.
מה שהיה מוזר ביותר גם הייתה העובדה שהוא כלל לא הציק לי. לקראת סוף החודש נהייתי מודאגת. אני יודעת שהוא פגע בי והתייחס אליי בזלזול, לאחר שפניתי אליו אפילו, המצב היה צריך להיות הפוך – אני הייתי אמורה להיות זאת שמייבשת אותו לא הוא אותי. אבל היום במבט לאחור אני מצטערת שנתתי לאגו הפגוע שלי כך להשתלט עליי ולהערים על שיקול דעתי. אני לא מבין הילדות שמנתקות קשר עם המשפחה שלהם, אבל הפעם הייתי במשבר רציני מהמון סיבות וגם הייתי שקועה בלימודים שלא היה לי חשק להתקרב או לדבר לבן אדם שרק מעיק על חיי ומוסיף לכדור השלג הנוראי שמצטבר בעמקי נשמתי ושובר אותי מבפנים עד שאני מתרסקת ברפיון כוחות ונופלת ארצה על המיטה שלי ובוכה.
בכל מקרה נכנסתי לחדר שלו, שאלתי אותו מה קורה אתו. למה הוא מתבודד, למה הוא לא עונה לחברים שלו, למה הוא לא מגיע לבית הספר. אבל הוא רק שכב במיטה שלו, אוחז באייפון שלו בין כפות ידיו והתעלם ממני לגמרי.
הוא שוב מזלזל ומייבש אותי.
אבל לא יכולתי לחשוב על כך שהוא דורך על כבודי העצמי בפעם האלף, אלא על כך שהילד המתגבר ששוכב כרגע במיטה שלו מנגד לעיניי הוא כלל לא אחי הגדול. אחי הגדול אמור רק לסיים את אימון הכדורסל שלו עכשיו ולבלות בעיר עם החברים שלו, לחזור בערב הביתה, לאכול ארוחה חמה וטובה, לספר על היום שהיה, לשפוך עליי כוס מים או לנסות להפיל אותי מהכיסא ולחזור לחדר שלו.
אבל הוא שכב שם כמו גוויה חסרת חיים.
החלטתי לעזור אומץ להתיישב לצדו, וחזרתי על השאלות שלי שוב בקול רך וחם יותר, לא תקיף ולחוץ כמו ממקודם.
אבל הוא רק משך באפו ואז הבנתי שיש לו דמעות בעיניים. ולמרות שאני כמעט שונאת אותו רוב הזמן. המבט בעיניו היא צלקת שחרוטה לי בלב ולא תתרפה לעולם, האף האדום שלו ועיניו המבריקות, פניו החיוורות וידיו הרועדות, היא כתמונה בראשי שלא מוכנה להיקרע ולהיעלם. ורק המחשבה והזיכרון על כך עכשיו תוקפים את דעתי ואני רוצה רק לצרוח ולבכות בקול גדול אבל אני דומעת כאן כרגע, באמת… אין מילים לתאר את התחושה הזו…
ברגע הזה החלתי להבין שמשהו כאן באמת לא קשורה ושהוא מסתיר ממני משהו.
מרוב הלחץ והדאגה וחוסר התגובה מצדו החלתי להגיבהה את קולי. אבל גם זה לא השפיע עליו… ואמרתי לו את המשפט שאני לעולם לא אסלח לעצמי עליו.

"בסדר, אל תענה. למי בכלל אכפת ממך, תמות כבר וזהו".

פאק. אלו רק הייתי יודעת!!!

לילה אחרי זה התעוררתי בשעה 03:35 לפנות בוקר לקול צעקות ולסירנת אמבולנס שחונה מחוץ לביתי.
באותו לילה, רצתי את הריצה של החיים שלי מחוץ למיטה ומשום מה הלכתי לכיוון השירותים, הריח שם היה נוראי ומבחיל, לא הייתי צריכה להסתכל על המראה המזעזע שניפץ לי את הנשמה ושיבש את עולמי, ריח של דם סמיך וקיא התערבבו יחדיו וצרבו את אפי, אסלת השירותים הלבנה, ריצפת הפרקט, העידו על כך שצדקתי בכך שהיו מרוחות בדם.
לא הבנתי מה קורה כאן. למה לעזאזל יש את כל הדם הזה. לא הבנתי מי נפגע וכמה הפגיעה קשה שהאמבולנס המפחיד הזה עם הסירנה הזו שמצלצלת בראשי בסיוטים בלילות חונה כאן. מי נפגע?! מה קרה למשפחה שלי?! מי נפגע ועד כמה זה קשה?!
אלו השאלות היחידות שבאמת עניינו אותי. לא היה לי זמן להתעסק במחשבות. לבי הלם בחוזקה וראשי רץ שרגליי נשאו אותי לחדר של אחי, הוא לא היה שם, האמבולנס עזב בינתיים והתפללתי לחשוב שלפחות אחד מההורים שלי נשאר כאן או שאחי עכשיו עומד בכניסה לבית.
רצתי למיטה, צועקת בשמותיהם בכל הבית הגדול והריק, השבור שלנו, "דור (שם בדוי)!!!", "אימא!!", "אבא!!!" ,"אימא!!".
אני לא מבין הילדות שצועקות ואין לי קול גבוה אבל הפעם אפילו השכנים שמעו אותי. אני בטוחה בכך.
אבל לא היה קול ולא עונה, רק אני וארבעת הקירות הללו שנעצו בי מבט ואני בעיניים פעורות לרווחה החזרתי להם מבט מיאוש, מתוסכל, מבולבל ומפוחד בחזרה. האוויר יצא מראותיי ואצבעי רעדה נגד מקשי הטלפון בזמן שחייגתי את המספר פלאפון של אבי. לפני נשמותיי נהיו כבדות ומאומצות וחשתי את לבי מתכווץ בכאב, צמרמורת הכתה בי ובהלה שמה קרה משהו כל כך נורא שכולם עזבו.
איך לא התעוררתי?
אבי לא ענה.
גם אימא לא ענתה.
הטלפון של דור (שם בדוי) נשאר בבית.
באותם הרגעים אני לא ידעתי מה אני בדיוק אמורה לעשות עם עצמי. זה מצב כל כך דפוק ומבלבל, מצב כל כך הזוי ומייאש. קרסתי כמו קריסת מערכות מושלמת על הכורסה ושכבתי עליה מתכסה מתחת לסמיכה, עוצמת את עיניי ולא יודעת מה בדיוק אני אמורה לעשות עם עצמי עכשיו. אני די ילדה פחדנית ולכן איני אצא החוצה ואחפש אולי דור או אחד מהוריי הלכו להרגיע את השכנים בשעת לילה מאוחרת שכזו, אבל למה הם לא עונים?למה הם פשוט עזבו כך?! מה קרה לכל הרוחות?!
החלתי להיזכר ולהפעיל את הראש, מנסה לחבר את הנקודות ולקשר את ההתנהגות המוזרה של דור למצב כרגע. דור במשך כמעט חודש שלם לא יצא מהמיטה, דור התנתק כמעט לגמרי מהעולם, לפעמים אימא ודור ולפעמים רק אבא ודור יצאו למשך שעה או שעה וחצי וחזרו ותמיד נראו מיואשים, הבכי השקט של דור.. אולי קרה לו משהו? אולי הוא חולה?
לפתע פחדתי להגיע למסקנה שאני רוצה לבכות ולצרוח רק מלחשוב עליה. לא.
לא.
לא.
לא.
לא אין מצב. אין סיכוי. גיחכתי רק לרגע . לא. פשוט… פשוט לא. זה לא יכול לקרות. לא לי. לא למשפחה שלי. לא! ילדה מפגרת שכמוני.
אבל באמת השיער שלו התקצר באופן מבחיל.. הייתה לו רעמת שיער שופעת, כששאלתי אותו עליה באחת מארוחות הערב הוא פשוט מלמל שהוא עשה תספורת חדשה ושזה לא ענייני אז הנחתי לנושא.
לא.
הדמעות החלו לעלות בעיניי מחדש ונהיה לי חם, נהיה לי מחניק, החלתי להזיע בכפות ידיי ונהפכתי לפקעת אחת של עצבים ושל מתח בין רגע, נשמתי נעתקה מגרוני וראשי נמלא בסרטים אימתיים ורק התחננתי.. התפללתי בלבי שזה לא נכון. שאני סתם קופצת למסקנות מהר מידי.

אני זוכרת שהתעוררתי בסלון, העדפתי לשכוח למה אני הגעתי לכאן. אולי הלכתי מתוך שינה למרות שזה מעולם לא קרה וכל ליל אמש, הצעקות, האמבולנס, הדם בשירותים – הכול היה רק חלום.
רצתי לשירותים, הם היו ניקיים. נשמתי עמוק בהקלה אבל לא נחתי על זירי דפנה ובראשי צצה התמונה של המציאות המושלמת והתקדמתי לכיוון חדרו של אחי, הוא שכב על הגב לכיוון הדלת ולא היה לי את האומץ לבדוק אם הוא ישן או רק עושה את עצמו אז הנחתי לו. הוא כאן. זה מה שחשוב. וזה אומר שגם ההורים שלי כאן. חיוך קטן עלה על פניי ומיהרתי לחדרם של הוריי והתפרצתי לחדרם בלי לנקוש למרות שהם שונאים זאת.
המראה שראיתי שם נחרט בראשי לעד.
אימא בוכה. אבא בוכה. שניהם בוכים. פשוט בוכים. מתחבקים, מנסים לנחם, ממלמלים פה ושם אמירות של חיבה וחיזוק אבל הבכי השתלט עליהם.
זה לא היה חלום.
הם שמו לב שנכנסתי, אבל לא היה נראה שאכפת להם, לא היה נראה שיש להם כוח אליי בכלל. אבי נעמד, סימן לי בידו לצאת מהחדר, עמדתי ביציאה, התכוונתי לשאול מה קרה אבל הוא טרק את הדלת בפניי ונעל אותה.
אבי טרק בפניי את הדלת בפנים בזמן שהתבונן בעיני וראה את הפחד, הבלבול והחוסר ידיעה המטריפה שמרצדת כאש להבה יוקדת, פרועה ופראית בעיניי.
אבל לא היה נראה כאילו באמת אכפת לו.
טוב, ובכן, זהו זה. לי נמאס מהמצב הזה. משהו קורה כאן, מישהו גם חולה או נפגע קשה, וכנראה שזה באמת נורא מספיק בשביל לגרום לאבי לבכות, אבי מעולם לא היה אדם שבוכה לצד אנשים, אפילו לא לצד המשפחה. אבי הוא אדם קשוח, חזק, בטוח בעצמו, כריזמטי ודומיננטי. אבל לגבי אבי יש סיפור אחר. זה הסיפור של אח שלי. ואני הולכת לדבר רק עליו.

יש כאן בכלל עוד מישהו שקורה את זה? אם כן, אני באמת שמחה שנרשמתי לאתר הזה.

הלכתי לחדר של אחי בחזרה, מעיפה מבט בשעון היד העשוי עור שכרוך על מפרק כף ידי, השעה הייתה שבע וחצי בבוקר. הם בילו כל כך המון זמן בבית החולים. למה?
המחשבות והפחדים מאתמול הקיצו והכו בי בשנית בזמן שנכנסתי לחדרו והתיישבתי על מיטתו בלי לחשוב יותר מידי. לא. עצמתי את עיניי. לא.
נענעתי את כתפו, אם הוא ישן ואם לא הוא הולך להתייחס אליי עכשיו.
הוא הסתובב לעברי ועיניו דמעו ונמלאו בדמעות, פניו נראו צהובות וחיוורות למדי, שפתיו היו יבשות ופצועות במקצת והיו כתמי דם על חולצתו הכחולה.

"מה קורה כאן? בבקשה תגיד לי, אני לא מבינה כלום". פתחתי את הנושא בין רגע, דבקה במטרה שלי ולא מוכנה שיטרקו בפניי דלתות שוב.
הוא נראה כאילו זה במעט כואב לו אבל הוא התיישב על המיטה שלו, נשען בגבו על הקיר, הוא לכד את שפתו התחתונה בין שיניי ופלט קללה תחת אפיו לפני שפרס את זרועותיו לעברי, בעיניו ראיתי שהוא רוצה את קרבתי. הוא רוצה את קרבתי. הוא רוצה חיבוק. מה.. למה..?
אבל התקרבתי אליו והתיישבתי לידו, מניחה את ראשי על שכמו בזמן שזרועותיו נכרככו סביבי.
אני לא יודעת למה אבל התחלתי לבכות בעצמי, אני לא יכולה לראות את אחי שלי בוכה. זה מזעזע אותי. זה שובר אותי. "מה קורה כאן?". שאלתי שוב.
הוא לקח נשימה עמוקה, כאילו חושב מה הוא צריך לומר לי.
"אל תחשוב יותר מידי, בבקשה, פשוט תגיד לי".
הוא הנהנן, "טוב, אבל את ביקשת". הוא משך באפיו, מגחך בסתמיות, הוא לקח נשימה עמוקה ובטני התהפכה, כל שריריי התכווצו מבפנים ולסתי נחשקה. ואז הוא אמר את המשפט שאני לא אשכח.

"אני הולך למות, סרטן. אני חולה בסרטן".

דום לב.
הזמן קפא.
המקום החשיך לרגע.
כל העולם נעצר וקרס תחת רגליי. איבדתי את עצמי. סימנתי בראשי לשלילה וצווחתי לא אל תוך השממה האפלה.
"לא.." לחשתי.
הוא הנהנן, "כן, ככה זה בחיים". הוא ניסה להישמע ציני.
הוא לא רצה לתת לי להתרגש יותר מידי ולכן סיפר לי שהוא היה חולה בסרטן, אבל הוא הפסיק את הטיפול שלו כי המצב שלו חזר להיות יציב, הוא הלך לטיפול רק סתם במקרה כי הרופא הציע לאחר הבדיקות דם וכל הגוף שלו בקריסה. הכול קורס. הכול נאכל. הכול מת.
אחי מת מבפנים.
הוא מת מבפנים.
הוא הולך למות לי.
הוא מודע לכך. הוא אמר לי את זה, "אני הולך למות, אין לי דרך להתחמק מזה, אני פשוט הולך למות, ככה זה. הכול קורס".
הוא בקריסת מערכות טוטלית. הסרטן אוכל לו את הגוף בכל שנייה שרק עוברת. הסרטן משמיד אותו. וידעתי באותה השנייה שאני מוכנה לרצוח, לגנוב, לעשות כל דבר מתבקש בשביל למנוע זאת.
לא כעסתי על כך שהם לא סיפרו לי זאת במיידות, כעסתי על עצמי שלא ראיתי את אחי קורס ונחלה מנגד לעיניי. הייתי עסוקה בלהיפגע משטות בין אחים כמו ילדה קטנה. סתם זרקתי לו בלהט הרגע שימות מצדי, שלא אכפת לי ממנו. שבאותם הרגעים ששכבו חבוקים ביחד במיטה, ידעתי שלא קיים אף בן אדם בעולם שאכפת לי ממנו יותר ממה שאכפת לי מאחי הגדול. אח שלי. אחי. בשר מבשרי, דם מדמי. באותם הרגעים הבנתי כמה אני אוהבת אותו. כמה החיים שלי היו יכולים להיות משעממים, ריקים, חסרי משמעות או שמחה בלעדיו. ורק המחשבה שהוא לא יפקח את עיניו הכחולות והיפות, שתמיד זוהרות מאהבה ומאושר, שלא תעלה הגומה על לחיו הימנית בזמן שהוא מחייך, שעיניו יסגרו ושפתיו ימתחו לקו הדוק וקר, שברה לי לא את הלב רק אלא גם את הנשמה וכל דבר שאפשר לשבור.
אני נשברתי. התרסקתי. נהרסתי.
לא רציתי לדמיין חיים בלעדיו. הוא חלק ממני. הוא חלק מההתבגרות שלי, מההתפקחות שלי, הוא עיצב אותי, בנה אותי, העצים אותי וגרם לי להתמודד עם הבעיות שלי, ולפעמים היו לנו רגעים יפים ביחד של שיחות נפש שרק עכשיו אני באמת נזכרת בהם או מעריכה אותם, ואני כל כך שונאת את עצמי עכשיו על כך. שרק לפני שאני מאבדת אותו.. שנייה לפני שהוא.. שהוא..
פאק..
שהוא נפרד ממני. שאחי נפרד ממני לנצח נצחים –
אני מעריכה את הבן אדם המדהים שהוא. הוא הגן עליי כשהיה לי חבר בכיתה ח`, הוא הגן עליי כשבא טען שאני צריכה להפסיק לרקוד ולהיות ממוקדת רק בלימודים, הוא הצחיק אותי בילדותיות שלו, ותמיד גרם לי לקנא בשמחת חיים השופעת שלו, היו לנו שיחות עמוקות ואני לעולם לא אשכח את הפעם ההיא שהלכתי עם חברות לפיצה ובדרך חזרה ראיתי את אחי שיכור גמור, נפרדתי מחברותיי וגררתי אותו ביחד אתי הביתה, תמכתי בגבו ואחזתי בשערו מעל האסלה, הנחתי אותו במיטה, מכסה אותו בסמיכה ומגישה לו כוס של מים צוננים וכדור. אני לא אשכח את הפעם ההיא שחשבנו שההורים שלנו מתגרשים והחלנו לתכנן תוכניות כיצד אנחנו גורמים להם לחזור, ראיינו אותם וכתבנו 10 סיבות למה הם צריכים להישאר ביחד, אפילו כתבנו שיר קצר שהלוואי שהייתי זוכרת אני רק זוכרת שהוא היה חסר חרוזים. אני לא אשכח את הפעם ההיא שניסנו להכין פיצה והיא נשרפה, או את האהבה הראשונה שלו ששברה לו את הלב בכיתה ט` ואני תמכתי בו ודברנו על זה מלב אל לב.
היו לנו רגעים יפים ביחד.
רגעים שלא קרו המון והיו בפערים של חודשים או אפילו חצי שנה. אבל כן היו לנו את הרגעים הללו.
ונזכרנו בהם ודיברנו עליהם כמעט כל היום, לא הלכתי לבית הספר, העדפתי להישאר עם אחי ולבלות אתו עד כמה שאני רק יכולה.
הוא גרם לי להתעודד בכך שהצחיק אותי, כאב לו לצחוק אבל הוא לא הראה את זה. גבר שבגברים שכמוהו.
ואז לרגע, האמנתי שיש לו סיכוי לשרוד, האמנתי לרגע שאולי החיים הם כן כמו בסרטים ויש לו סיכוי לשרוד.

אנחנו קרבים לסוף.. אתם כאן?

לאחר שבועיים הוא מת. בתאריך ה- 23/02.
רוצים לשמוע את הדבר הכי נורא?
אתם לא תאמינו אבל אם לא תאמינו זו הבעיה שלכם. כי אני כאן עם דמעות בעיניים ולא מסוגלת להמשיך לכתוב.

הוא מת ביום ההולדת שלי.
ביום שבו חגגתי 17.
אני בת 17.
אחי מת לפני מספר חודשים.
מת בן 18. היה אמור להתגייס עכשיו.
אבל זה לא יקרה.
כי הוא מת.
אין יותר.
הלך.
נעלם.
לא כאן עוד.
ואני מרגישה ריקה. אני מרגישה כאילו יש לי חור שחור באמצע החזה. אני מתגעגעת אליו. פאק. אני מתגעגעת אליו כל כך. אין יום שאני לא חושבת עליו. הוא מזכיר לי הכול. כל דבר מזכיר לי אותו. כל פריט בחדר, כל תמונה על הקיר, כל דבר שקיים מזכיר לי אותו.
כל דבר.
הוא חלק ממני, הוא לנצח יהיה חלק ממני, הוא כל החיים שלי כמעט. אני אוהבת אותו כל כך והורג אותי שהודיתי זאת בפניו ובפני עצמי ברמות כנות שכאלו שנייה לפני הסוף שלו.

אני מצטערת אח יקר שלי. אני מצטערת על הכול. אני אוהבת אותך. לנצח. אתה חסר לי, ועכשיו אתה באמת מלאך, המלאך השומר שלי. והעיניים שלך פקוחות לרווחה והן זוהרות באושר והחיוך שלך מחייך בשובבות כי אני יודעת שאתה גאה בי. לא, אנחנו לא ניתקנו את הקשר, אני מאמינה בזה.
הוא הבטיח את זה במכתב שהוא כתב לי.
הוא הבטיח לי שהקשר שלנו לא יתנתק לעולם. הוא הבטיח לי שהוא תמיד יהיה כאן, בלב שלי, בחדר, בכל מקום, בכל מצב שבו אהיה בצרה הוא יעשה כול בשביל לעזור לי ואני מאמינה לכל מילה שלו. אני מאמינה בו. אנחנו אחים, זה לכל החיים וגם מעבר.
אתה היית ואתה עדיין האח הכי מדהים שכל אחות ואח יכולים לבקש. ואני בטוחה שאתה גאה שאני סיימתי את השנה בהצטיינות למרות הכול, ואני בטוחה שאתה גאה בכך שהתחלתי לבלות שוב, פחות או יותר, וכל יום אני הולכת לישון ומתעוררת עם חיוך ושולחת לך לילה טוב ובוקר טוב.
לא מגיע לך מה שקרה לך אח יקר. לא מגיע לך מה שאכל אותך. הרג אותך. נקטפת צעיר כל כך. נקטפת מהעולם, מהחיים, מהמשפחה, ממני.. בגיל צעיר מידי. אני צריכה את העצות שלך, אני צריכה את ההצקות שלך, אני צריכה את הקסם האישי והשובה לב שלך – אני צריכה אותך. נואשות. השלמתי עם זה לבסוף.. אבל עדיין.. עדיין זה.. זה לא הוגן זה לא הוגן לראות את האחים של שאר החברות שלי.. זה לא הוגן לראות אותם ככה ואתה לא כאן בשביל שאוכל להשוויץ בך.. ואני צריכה אותך לצדי.. עכשיו.. אני צריכה שתחבק אותי ותמחה לי את הדמעות כי אבא קר מידי ועם אימא אי אפשר לדבר יותר.
הבית שלנו מנסה להתחזק, אימא מתגעגעת. אבא גם. הוא פשוט לא מראה את זה. הוא עובד, מפרנס, גם אימא עובדת. כולם עובדים, אני לומדת, אבל בפנים שבורים..

אם אתם עדיין ערים ויש לכם אחים קטנים או גדולים. לכו אליהם ותנו להם חיבוק. זו פקודה.
אני מעריכה את מי שהיה כאן עד עכשיו.. אני לא בטוחה אם כדאי לי לשתף אותכם במכתב.. זה עצוב מידי.. באמת שזה מכתב קשה. אני לא רוצה להעיק עליכם.
אני חושבת שסיימתי את הטישו שהיה לי שהיה גם ככה חצי גמור.
היה לי כיף לחלוק, לשתף, לפרוק. כמובן שזה לא קרוב לחלק מהאמת והיה קשה לי לספר בגלל שזה הנושא הכי כואב אצלי.
אז זהו.. תודה שנשארתם והיה לכם אכפת בתכלס.