אח לנדפק

אמא בוכה, מסתכלת עליי בתקווה לחלום שלא הובע בדמי האחר, אבל באהבה שווה בין שניהם היא רוצה שמחה על שנינו, אך האחד לא יכול לבד.

אני הייתי קשה, נפשית, פיזית בכול מקום, אבל הייתה תקווה אשר הושגה ואני שי למלחמה אבל אחי קמצוץ התקווה נשרף תחת דמעות המשפחה.

אמא מסתכלת עליי, מבקשת ממני משהו שאני לא יודע, האם אדאג לאחד שנדפק שהיא תלך? אני מסתכל על דמעותייה אך בפי שתיקה.

אני אוהב אותו ואוהב תמיד נשבעתי בהולדתו, אבל מה יותר גדול אני או הוא, מה יותר חשוב אני או הוא, בזמנים קשים התשובה איננה ידועה לי.