אחרי שאהבתי

מוצאי שבת, שעה 8 ועשרים, יושבת נינוחה באולם בבית ציוני אמריקה,מחכה להרצאה.
הנושא? נשמע מבטיח- "על החמצות בחיים" נקווה שגם יקיים…אלעד, בן זוגי אמור
להצטרף מאוחר יותר, ישיבה לא צפויה, כנראה "יחמיץ" חלק מן ההרצאה.
האולם מתמלא, בחור במדים מפלס את דרכו בשורה, "זה כסא 18?" שואל,
ספק קובע, מחייך אלי ומתיישב על ידי.
לפתע מציפים אותי שברירי זיכרון, הרגשה של כבדות, תחושה של אי נוחות, למה?
בדיקה עצמית מהירה, בריאה, אין צרות מיוחדות מעבר לנפתולי החיים הרגילים.
מה קורה לי?
משהו עמום מלווה אותי אולי מישהו?
שנת 1990 הייתי בת 21 עבדתי בבנק עד התחלת לימודי באוניברסיטה.
מי שמכיר אותי יודע שני דברים מאפיינים אותי במיוחד:
אחד, חיוך, (לא משנה איך אני מרגישה ), ושני,
מן הרגל כזה, לנסות להבין מה רוצים לפני שהדברים נאמרים.
זה לא קשה כל כך, מסתבר, קצת מחשבה. מעט הקשבה.
עד מהרה הכרתי את כל הלקוחות, את אפיונם וצורכיהם הבנקאיים.
מייק, היה אחד הלקוחות, מאלה שמחייכים גם עם העיניים. מייק בא
כל יום בשעה 11 וחצי . סטודנט בן 24 מונצואלה, רזה, תמיד בטי-שרט וגינס מהוה.
התרגלתי, אפשר היה לכוון את השעון לפי שעת כניסתו לבנק.
יום סגרירי אחד לא הגיע, כאשר בא למחרת, אמרתי בצחוק: "יורד גשם אז לא באים?"
הוא התבונן בי מבט לא ברור. יצא וחזר אחרי 10 דקות, מסר לי מכתב הסמיק ונעלם.
במכתב (באנגלית) : "את מאירה את יומי, אשמח אם תוכלי לשתות איתי קפה".
מאז נפגשנו בהפסקת צהריים כל יום.
זו הייתה חלקת אלוהים הקטנה שלנו. גן פורח של אהבה בעיני.
דירתו הייתה צמודה לבנק, ערכנו קניות, הכנו ארוחות צהריים יחדיו, אפינו, ניקינו, טיילנו יד ביד. למדנו להכיר איש את רעותו. בנחת, בקרבה, עם הרבה שמחה,עליצות ונועם.
עדיין היינו בשלב הגישושים וההתרגשות מחיבוקים ראשונים, ליטופים נעימים ונשיקות
מתוקות. טרם ידענו זה את זו ….אהבנו וחיכינו לבאות.
יום אחד, אחרי חודשיים, כרגיל, בהפסקת צהריים מהבנק,
באתי לדירתו, צלצלתי בדלת ואין עונה. דפקתי בדלת שוב, התקשרתי לטלפון
בבית, שמעתי את הצלצול מהדהד מתוך הדירה ו-כלום.
זוכרת עצמי עומדת מול הדלת המוגפת, מנסה לא להיבהל, לא לדאוג, מנסה לא
להיעלב, לחשוב רציונלית. מנסה להבין "מה קורה ?" . ומה יכול להיות?
תחושת קור עוטפת אותי באמצע חודש אוגוסט הלוהט,
אני מתכווצת, יושבת על המדרגות, שום הסבר הגיוני לא עולה בדעתי.
אולי קרה לו משהו? אין לי מושג מי חבריו, אם יש קרובים כל שהם פה בארץ.
השארתי הודעה על הדלת. בטלפון. התקשרתי שוב ושוב
רק השקט רועם, אין קול ואין עונה.
המשך היום עבר בחוסר שקט, חוסר ריכוז ועצב. הלילה היה שחור ואפל,
העברתי בראשי תסריטים אפשריים שונים כולם רעים, וחיכיתי לבוקר כצמא במדבר.
למחרת, באתי שוב ויום לאחר מכן הודיעו לי שאינו גר שם יותר.הרגשתי רע עוד יותר,
מה קרה? מה האפשרויות, אינני צריכה שיגידו לי,
זה או שהוא זנח אותי, או שחס וחלילה קרה לו משהו.
אני הרי חושבת שאני קולטת ומבינה מצבים טוב, אמרתי?
אני מחייכת ולא משנה מה הרגשתי, אמרתי?
או.קיי. החלטתי, הוא עזב!
זקפתי קומתי, חייכתי לעולם, ולחשתי לעצמי
כנראה שהוא מיצה את הקשר ולא היה לו העוז לעמוד מולי.
"הביטי קדימה" אמרתי לעצמי
"הוא לא שווה את הכאב שמסתובב אצלך בלב .." (שירים כבר אמרתי שאני אוהבת? )
חברה התבדחה :" זה לא שהוא עזב, תהיי אופטימית, אולי הוא פשוט מת?"
לא מצחיק!
שבוע אחר-כך עזבתי את העבודה. אחרי כחודשיים הכרתי גבר חדש, בחור נחמד.
עברו שנתיים והתחתנתי. יש לי בן זוג טוב, 3 ילדים טובים וקריירה .

עכשיו, כאן בבית ציוני אמריקה, באולם שמתחיל להחשיך אורותיו לקראת ההרצאה אני
מביטה בבחור החמד מכסא מספר 18. קצין צעיר מאד. הוא נראה לי מוכר,
אם כי לפי הגיל, אני יכולה להיות אמו, ואז אני שואלת אותו בחיוך :
" תגיד בגילך, 22 ו…באים להרצאה על החמצות בחיים? כבר מדברים על החמצות?
או שבאת לגלות איך ממצים את החיים? "
הוא עונה לי:
"אני כאן במקום אבי," קולו נסדק קצת. "לפני חודשיים אבא ראה את הפרסום של
ההרצאה "על החמצות בחיים" והנושא נראה לו מעניין. אני כאן במקומו….בכרטיס שלו"
"כלומר?"
הבחור מכחכח בגרונו "אבי הלך לעולמו לפני חודש. תאונת דרכים מיותרת. הסתבכות של
ניתוחים, שהה שבוע בבית חולים ללא הכרה, התעורר ליומיים והלך לעולמו.
אבא היה בן 48, בן אדם מוחמץ, ממש "חמץ" אדם מקסים, לבבי, עסק במדע,
אך היה לו אור כבוי בעיניים וסוג של רצינות ועצב.
לפני מותו, דיבר איתי ואמר שחשוב לו לספר לי על זיכרון
שמלווה אותו כל חייו. על חודשיים קסומים עם נערה שהכיר כאן, כשהגיע
מוונצואלה לארץ. נראה היה לו שהם חיו כמו על אי בודד היא לו והוא לה .
לילה אחד קיבל זיהום קשה ואושפז בבית חולים לחודש ימים.
הוא היה אז חדש בארץ וחולה מאד. קרוב פינה אותו מהדירה לגור אצלו.
הוא הבין שהנערה לא מעוניינת כי לא חיפשה אותו מספיק. היא גם עזבה את העבודה.
הוא ניסה לחזור לשגרה אך החיוך סר ממנו.
אחרי שנתיים החליט שהוא רוצה להפוך את העולם למוצאה, אך אז גילה שהיא נשואה.
אבא סיפר שליקק את פצעיו מצא נערה אחרת ובנה משפחה.
אך משהו תמיד ליווה אותו. תמיד חיפש אותה בעיניו בכל נערה שפגש..מה היה אילו…."
בעוד אני מתבוננת בו בעיניים פעורות,
חוששת לשאול לשם האב, הוא ממשיך:
"את יודעת, אני לא יודע למה אני מספר לך את זה, אך למעשה, אני חושב שקיבלתי את השיעורים שלי בהחמצות בחיים מאבא: אם משהו נראה לך חשוב, אל תוותר מהר, אל תיכנע, תברר תילחם, תתאמץ. אחרת אתה עלול להחמיץ שעת כושר…"
לפתע הוא אומר לי, "בעצם, כנראה לא אשאר, אני לא זקוק להרצאה על החמצות בחיים.
אני מבין וקולט היטב את השיעור העיקרי שקיבלתי מאבא: לדעת להרפות כשהכול נגמר.
הרי אין טעם להיאחז בזיכרונות העבר ולאבד תוך כדי כך את שמחת ההווה. לא?
את מאד נחמדה, איך קוראים לך?"

הבטתי בו ובחיוך המוכר כל כך בעיניים…..
חשבתי לעצמי,
כנראה שאלה גם השיעורים שלי ….
אורנה