אחרי הכול אתה רק ילד
אז אחרי שנמחק לי, אני כותבת זאת כבר בפעם השנייה. וחבל. כי העצבים שלי התבטאו כל כך טוב מקודם, עד שאינני בטוחה שאצליח לשחזר את מה שנכתב. אך אנסה.
~
הלוואי שיום אחד תמצא ותקרא זאת. שתדע שזה היית אתה, שזה עלייך מה שנכתב. אתה תבין, אתה תבין בטוח. אני יודעת את זה.
אתה תמיד מבין, אבל לא אומר שום דבר.
אני יודעת…
אתה יודע מה? פאק איט!
אין לך אפילו מושג.
אין לך מושג מה עברתי ומה אני עדיין עוברת. אתה גרמת לי לסערת רגשות ענקית, שעטה עליי כמו ברק, וכך הסתלקה חזרה במהירות, וחוזר חלילה. אינני יודעת כבר מה להרגיש, מה הייתי אמורה להרגיש, ומה אני צריכה לזכור ממך. אתה כל כך מטומטם.
כן, אני כועסת. אחרי הרבה זמן של הכחשה, מותר לי להגיד. אני כועסת!
למען השם, כבר קיבלת צו ראשון! אתה תיכף גבר בן 17, ועדיין מתנהג כמו ילד! למה אתה אף פעם לא יכול להיות רציני כשצריך?!
אל תגיד לי, "בטח שאני רציני." או "בטח שאני גבר", כי אתה לא. רוצה לדעת איך גבר אמיתי היה מתנהג? הוא היה חותך את "הזוגיות" הזו כבר מזמן, במקום לסגת ממנה בהדרגה.
אתה לא מבין על מה אני מדברת? ובכן, התרווח לך בהנאה בזמן שאספר לך את הסיפור.
אנחנו יוצאים כמעט חודשיים. בזמן הזה נפגשנו פעמיים, בהם לא נישקת אותי ואפילו לא החזקת לי את היד. כשבוע לאחר תחילת הקשר אתה טסת לי כמעט לחודש. והיה לי קשה, אני מודה! כמעט התחרפנתי. כל כך התרגשתי כשחזרת, וחשבתי שתרצה לפגוש בי מיד. אבל לא. כמעט שבוע עבר בין הזמן בו חזרת לזה בו נפגשנו, במהלכו היית בעיר פעם אחת ואפילו לא הגעת לביקור. כשכבר נפגשנו, אפילו לא החזקת לי את היד, ובכל זאת הייתה הרגשה שכן קורה משהו. בדרך הסלולה והבטוחה שלנו, האיטית, כן היה משהו. שהתרסק מיד אחרי. מאז אותו היום, התחלת לסגת לאט לאט ובאופן מתמיד, משאיר עקבות ביגפוט מאחורייך. תחילה סירבת להפגש שוב והמצאת תירוץ מטומטם של – "יש לי שיעורים, קשה לי להתרכז אחרי הצהריים." ואני האמנתי. שיעורים, באמת. לו היית נורמלי, היית מפנה כמה שעות ביום כדי להגיע ולפגוש אותי, אחרי שהתעוררתי אני בפאקינג שש בבוקר כדי לעלות על האוטובוס של שמונה וחצי מהתחנה המרכזית עד אלייך. יום שלם הקדשתי לך, ואתה תרצת לי תירוץ עלוב. אבל בסדר, שם זה לא נגמר. אתה מרחת אותי שבוע שלם כמו מסטיק, בתקווה שאני אשכח. (אני עדיין זוכרת…). ואז גם התחלת לתקשר פחות ופחות. לא רק שהפסקת לדבר איתי, אפילו את הלילה טוב היחיד שהיה לי לקחת ממני. ומשם זה רק הדרדר יותר. עשית טובה שענית לי כששלחתי לך הודעה כעבור שבוע של התעלמות. התחמקת ממני ישר. ואז שכחת את היום הולדת, אחרי שהזכרתי לך זמן קצר קודם לכן, ואמרת לי כמה חבר נורא אתה. בקושי מזל טוב יירקת לכיווני, ולהפגש לא רצית. ואז הגיע היום ההוא, שבו נכנסתי לריב ענקי וטפשי עם אמא שלי. בכיתי במשך שלוש שעות רצופות, לא ידעתי למי לפנות, וברוב טיפשותו פניתי אלייך בבקשת עידוד. אפילו לא היה לך אכפת, ובטח שלא דאגת. הרי מי אני? רק זבוב קטן מעל הראש של המלך… טסתי לחו"ל, לא הפריע לך. חזרתי, לא הפריע לך. ניסיתי לפתוח שיחה, התעלמת ממני לגמרי. (בסטייל, אחי, לא סתם! #תןכיף).
יודע מה? אתה זה שמפסיד אותי.
אני זו שהייתה מוכנה לשבת ולראות אתך סטאר וורס (ושמעדיפה סרטי אקשן על פני קומדיה רומנטית קיטשית), לדבר אתך שעות על סרטי פנטזיה, קומיקס וגיבורי על, לראות אותך משחק במחשב כל כך הרבה זמן ולהתעניין בזה באמת כי אני בעצמי חובבת גיימינג לא קטנה, ולהבין את ההתמכרות שלך למשחקי מחשב, כי גם אני די מכורה בסך הכול. אני הייתי החנונית שהבינה את הראש החנוני שלך. ובעיקר, לא התנהגתי אלייך כמו שאולי היית מצפה ממני להתנהג בתור נקבה.
לא חפרתי לך, לא נעלבתי בקול כשלא ענית, לא צעקתי עלייך, לא רבתי אתך ואפילו לא אמרתי לך מילה רעה!
אבל די, נמאס לי כבר.
נמאס לי מזה, ילד. זהו.
מגיע לי מישהו שייתן לי ייחס ראוי ואת הכבוד המגיע לי, ואם זה לא יגיע ממך, אז יבוא מישהו אחר.
שלום.
תגובות (1)
בס"ד וואי איזה קשה זה.. זה ממש לא מגיע לך!! למה שלא תהיי עצבנית? אוף.. הלוואי שתמצאי אהבה אמיתית, מישהו שיכבד ויעריך אותך כמו שמגיע לך! הלוואי, אמן.. תהיי חזקה! אוהבת ❤ יום מתוק:-)