אז הגעתי לכאן שוב

היא שמחה- כי היא איתם.
היא מדוכאת- כי היא נשארה לבד.

אני זוכרת את התקופה הנפלאה הזאת בכיתה ד', השכנה נכנסה אלינו הביתה עם הנכדה שלה. היא אמרה שאנחנו יכולות להיות חברות, אני מאוד התביישתי. בסופו של דבר נהפכנו לחברות וזה היה ממש נפלא בשבילי. רק לחופש הגדול. היא עזבה אותי ולא חזרה.
בכיתה ה' הייתה עוד ילדה שהייתה איתי בכיתה, נאלצתי לעבור כיתה ומאז היא התחילה להתרחק ממני.
הדיכאון התחיל לאכול אותי מבפנים, כל הדמעות, הפצעים והבעיות המוזרות שלי התחילו מאז.
התחלתי כיתה ז', הרבה ילדות וילדים חדשים. לא היו לי נושאים משותפים איתם. עברה לה עוד שנה, ועוד שנה.
כיתה ח', הכרתי אותו. הוא היה הבן אדם היחיד שהיה חשוב לי, היחיד שהבין אותי. האובססיה השתלטה עלי. אבל אז הגיעו החברות שלי, שהזכירו לי כמה כיף זה כשיש לך חברות. לבסוף נמאס לו, הוא החליט להכאיב לי בצורה מיוחדת ביותר- לאיים עלי שאם לא אשלח לו עירום הוא לא ידבר איתי יותר, אחר כך אבא שלי גילה על זה. וגם הן. איבדתי את שלושתם.
בפחות מחודש הכרתי עוד מישהו, הפעם הוא התנהג אלי שונה. סיפרתי לו על הבן אדם היקר לי, הוא אמר שהכל יהיה בסדר. היה לי כיף איתו ובסופו של דבר גם בו התאהבתי. כעבור כמה זמן הוא התחיל לבקש עירום גם ומה לא. הפעם לא סמכתי על אף אחד.
כך עברה לה חצי שנה, מול המחשב. הכרתי את החבר הכי טוב שלי, שיחקנו הרבה, צחקנו הרבה והרגשתי הכי פתוחה איתו בעולם. אבל איזו הפתעה, זה לא נמשך לנצח. ננטשתי.
עברתי לי מדינה, ואיזה קטע, גיליתי שגם שם אין לי תקווה.
נשארתי עם כאב, אין לי איך לברוח מזה. שום דבר לא יעזור לי לצאת מפה.