“אז איך היה?”

האורות מהבהבים בקצב המתאים, הוא רוקד באנרגיות שלא נגמרות ומסביבו רוקדים מספר אנשים שלא ידעתי לפני דקות אחדות על קיומם. הוא כאן כדי לשמח אותנו אבל כל אחד נמצא עמוק בתוך הפלאפון שלו, מצלם את החוויה במקום להנות ממנה. יותר חשוב להם להראות לאחרים ברשתות החברתיות שהם נהנים מאשר באופן אמיתי וכנה להנות.
ולא, אני לא חושב שבאמת נהנתי. הרגשתי שמעטפת הצביעות מסביבי חונקת אותי ולא משנה כמה שאכריח את עצמי לרקוד ולהנות, המעטפת הזאת פשוט תהרוג אותי מבפנים.
אז הסתכלתי מעט על הזמר הקופצני והקשבתי למילים שמתארות את העולם דרך זווית הראייה שלו, ושרתי ביחד איתו את המילים שאיתן אני לא מסכים או לא מבין.
"אז איך היה?", אימי שאלה בהתעניינות כשחזרתי הביתה מהלילה הקצר הזה. יכולתי להגיד לה שהרגשתי שאפפה מעליי מעטפת של צביעות במהלך כל הלילה, אבל אז נזכרתי ברגעים הטובים בלילה הזה עם האנשים שאני אוהב, החיבוקים האוהבים ונטולי הצביעות והשיחות הקצרות.
"אני לא יודע איך היה. מצד אחד הרגשתי צבוע עם עצמי במהלך רוב הלילה ומצד שני, הרגשתי טוב כי הייתי גם עם אנשים שאני אוהב", אמרתי לעצמי בלב תוך כדי שאני מוציא שוב הפעם את אותו ה"היה מעולה" מפי. כי מצד אחד אני אומר שיש צביעות מסביבי שחונקת אותי, ומצד שני אני משתמש בה בעצמי.