אותו לב- שרשרת סיפורים אישיים

נמנמנמ השיר שממנו שקחתי את השם, כי פשוט לא היה לי שם אחר גודמיט
(היא תייצג אותנו בארווזיון, ואני משמ מקוה שהשיר הזה יבחר!!!!!)

"תחשבי על זה, אם צמחים היו מדברים, הם היו מתלוננים עלינו!" אמרה נדיה. היא שלשלה את רגליה מגג המוסך, פניה מופנות אליי. ידה עדיין חבושה מ… ממה שקרה לפני שבועיים, היד חבושה בצורה כזו, בזווית כול כך מוזרה שהיא אפילו לא יכולה לחבק אותי מבלי לפגוע בצלעות שלי עם המרפק שלה. שלא לדבר על להשתמש ביד הזו.
"למה?" אני מתיישבת לידה, משלשלת את ארגליי באותו האופן, מנסה שנדנד אותן באותה הקצב, זה הזכיר לי תקתוק שעון.
"כי אנחנו לוקחים להם את הילדים, לאוכל, ל"אימוץ", עוקרים אותם, ואז מעבירים אותם למקום אחר!" היא אמרהונעצה את מבטה בעיני. עיניה בצבע כחול-אפור שמזכיר לי ערפל. שמזכיר לי את הים, מזכיר לי למה אני אוהבת אותה כול כך. "תחשבי על זה, מה את היית עושה אם זה היה קורה לך?!" היא שאלה כמעט בהתרסה. למרות שהיא גדולה ממני בשנה- היא מאוד תמימה בדברים מסויימים. בעיקר ביחס בין יצור אנושי- לשאר.
"דבר ראשון לא יהיו לי ילדים" גיחכתי "הם לא צריכים אימא נוראית כמוני" נדיה עשתה פרצוף "ובנוסף- אני שמנה מידי מכדי שיצליחו לעקור אותי, שלא לדבר על לשים אותי במקום אחר!" נדיה הוציאה לי לשון ונשכבה על רגליי, ראשי על ירכיי. חם, שעיר. יכולתי להרגיש את החיוך שלה דרך הג'ינס הקרוע שלי.
"לא את לא שמנה!" אמרה נדיה, מחפשת בידה את ידיה, ולבסוף תופס אותה, משלבת את אצבעותיי באלו שלי. "את אפילו רזה מידי" היא עיקמה את אפה "אפילו בשבילי". חייכתי.
"אז אני לא מספיק בשבילך?" שאלתי אותה בהפתעה תיאורתית. נדיה נאנחה.
"די נו, אליה. אני שונאת אותך" היא אמרה, מרפה את אחיזתה באצבעותיי.
"אני אלך"
"אוף איתך!" היא הרימה את קולה והזדקפה, אוספת את עצמה לסוג של כדור, ממש ליד קצה הגג. מיד קמתי והתחלתי לגמגם. רק זה חסר לי, לפגוע גם בה. לפגוע בה שוב.
"אני.. אני מצטערת" היא ישבה בגבה אליי. עורפה בוהק על פני השמש השוקעת מעבר לביניינים של רחוב בן-גוריון. "אני.. היתי צינית. אני לא אעשה זאת יותר" התחלתי להתקרב אלייה. הנחתי את ידי על כתיפה, והיא העיפה אותה באי-רצון. הרגשתי את כתפייה רועדות.
"אני רצינית, אליה" היא אמרה,הנחתי את ראשי על כתיפה, והיא הניח האת שלה על שלי. "נמאס לי. שכולכם מתייחסים אליי כמו אל משהו שביר… אחרי…" דמעה אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. "אחרי מה שקרה "חמש שש שבעשמונהתשע. "אני… לא רוצה שתתיחסו אלי אחרת. אני אותה נדיה. אני לא אחזור על זה! אני מבטיחה!" הלחישה שלה הייתה שווה יותר מכול הכרזה אהבה או צעקה באו"ם. נדר אישי. ביני לבינה.
"אני אוהבת אותך, את יודעת את זה?" שאלתי אותה. אוחזת בידה. היא עטפה אותי בידי, נעצה את ציפורנייה הכוסות בבשרי. "אבל אני באמת מפחדת שמשהו יקרה. אני לא רוצה לאבד אותך"
"את.. את…." היא לחשה, קוברת את פניה בתוך כתיפי. "את… את שקרנית. את לא יכול הלאהוב אותי".
באותו רגע נמאס לי. בחודש האחרון היא מנסה להיפטר מכולם. ממני, מהחברים היחידים שיש לה, מהוריה.. היא מנסה לעזוב את החיים וללכת, עשתה עלייה לארץ ועכשיו היא רוצה למות. עליי זה לא היה מקובל בכלל. התנערתי מאחיזתה והתחלתי לצעוד בצעדים גדולים (זה לא לקח הרב זמן) אל עבר הגג עצמו, מהר מאוד מצאתי את עצמי מתנדנד בין שמיים לארץ. ברור שהמעשה הזה פזיז נורא, אבל נמאס לי כבר מי זה. אני אשאיר אותה כאן לא משנה מה.
"מה את העושה!!1" היא קמה בצעקה, פסעתי עוד צעד, הייתי ממש סנטימטר אחד מנפילה של שבעה וחצי מטר למטה, לתוך האספלט שממול המוסך של ניקיטה אנדרייבצ' וולקוב. חבר, ידיד, איש יקר.
"את התחרפנת לגמרי?!" היא צרחה, היא פחדה להתקרב וליפול. אני כמעט נפלתי. הרוח שאגה באוזניי, אבל משום מה לא פחדתי. הרגשתי בטוחה בעצמי מתמיד.
"תבטיחי לי, שלעולם לא תפגעי בעצמך, אוקיי?" צרחתי, מרוב הרוח לא יכולתי לשמוע את עצמי.
"חתיכת מפגרת! ברור שאני לא אפגע בעצמי!!!" ידעתי שהיא בוכה, הפחד מילא אותו "לא! את לא קופצת!! תחזרי לכאן חתיכת מטומטמת!" היא צעקה. חייכתי. חזרתי שניי צעדים אחורה, שמחה להרגיש את הקרעקע, שרק עכשיו שמתי לב עד כמה היא חסרה לי כשעמדתי ככה, רגל אחת באוויר הפתוח, יציבה כמו בערך… כלום.
היא קפצה עליי והפילו אותי,שתיינו נשארנו שכובות על גג המוסך, היא בכתה אל תוך חולצתי, ואני ליטפתי את ראשי, שיערה השחור והגלי.
"למה עשית את זה, חתיכת חמורה בהריון?!" היא צעקה כמעט אל תוך חולצתי. את ידיה השנייה כרכתי סביב אגן גבה התחתון.
"כדי להראות לך" מלמלתי "שכולם יגיבו כמוך, אם את תעיזי לגפוע בעצמך שוב, חתיכת פרה מתאבדת".
היא הרימה את ראשה והסתכלה לי בעיינים. ראשי הסתחרחר מרוה התרגשות, וכך גם מרוב האימה שהציפה אותי, רק עכשיו הבנתי מה עשיתי. יכולתי ליפול. יכולתי, לעזאזל, ליפול ולמות בשם אלוהים. נשימותי נעשו קצרות ולא מספיקות.
היא קירבה את ראשה אל ראשי, נמשייה הסתחררו בעיני…
ואז שפתייה פגשו את שפתיי.