אותה ילדה טובה….

תביני, נישברתי,
פעם את היית הכל בשבילי,
וגם עכשו אני רוצה כך,
אך זה קשה יותר בשבילי.

אני כבר לא אותה ילדה קטנה,
חמודה, מצחיקה, נחמדה.
יש בי צדדים שאנשים לא רואים,
וגם אם כן אז הם לא מגלים.

אני כל הזמן לבד,
אבל מוקפת אנשים.
יש סביבי חומת מגן כל כך גדולה,
שגם אני לא יכולה להסירה.

את רבה ומתפייסת,
זה מציק לי.
את אומרת שאת צריכה אותי,
אבל תמיד צועקת עליי.

אני לא יכולה יותר!
אני מתחרפנת, במובן המילה.!
אני לא מצליחה לחשוב יותר!
לא מצליחה להקשיב לעצות שנתנו לי.

למה עזבת אותי ככה?
עזבת את הספיר הישנה,
שרק רצה להישאר כמו שהיתה.
העזיבה הלא מודעת והפתאומית הזאת פגעה בי קשות.

את אומרת לי שאני לא צריכה להתייחס לאחרים,
עם מישהו אומר את דעתו כלפיי וזה פוגע בי,
אבל את גם אומרת שאני לא צריכה להיפגע ממך,
ופה טעותך.
רק ממך אני צריכה להיפגע,
כי ממך טעמתי את טעם הבגידה.

את יודעת שאני ילדה בעלת שני צדדים,
הרגישה שהיא בעצם לא רגישה,
ההיא שבוכה בקלות,
גם עם מורה עליה צעק בטעות.

אני עדינה מידי,
יותר מידי.
ופה טעותי.
כל פעם להגיד למישהו "לא" כשצריך, נראה לי כמו המשימה הכי קשה בעולם.

אני לא יכולה יותר.
החלטתי לשמור מרחק.
אני נשמעת כל כך מטומטמת כשאני אומרת את זה.
איך אפשר לשמור מרחק עם אנחנו גרות באותו בית??

נמאס לי, אין ברירה.
אני מניחה שאני ישאר טובה ילדה טובה.