אונס.

היא רפרפה באצבעותיה על ערימות הספרים המאובקים.
"הבית הנטוש הזה כל כך מדליק אותי." הוא צחק.
היא חייכה בערמומיות כשמשך את ידה וסובב אותה אליו.
"ישמעו אותנו…"
"מי ישמע אותנו? הא? אין פה נפש חיה במרחק קילומטרים!"
"לא יודעת. אני מרגישה שאנחנו לא לבד."
"בואי הנה.."הוא גרר אותה והצמיד אותה אליו, הושיב אותה על הספה הקרועה ונשכב לצידה, מלטף את פניה בחושניות, את גופה.. מנסה להכניס אותה לאווירת הרומנטיקה האסורה.
"לא!" היא פקדה כשידיו חדרו אל מתחת לחולצתה במהירות. היא שוב שכחה לעמוד על המשמר.
"איתמר די!"
הוא קם והתרחק בעודו צוחק במרירות
"את אמרת…" הוא נשען על השולחן השבור "אמרת שיהיה לנו כיף ביחד הלילה."
"אני יודעת מה אמרתי איתמר…"
"את אמרת!" הוא צעק. והניף את אגרופיו באלימות מאיימת.
"אני יודעת מה אמרתי! תירגע!"
הוא לא חדל והצמיד אותה לספה בניגוד לרצונה.
מה שנעשה בה באותו לילה לא סופר מעולם.
איש לא שמע את בכיה .
כל שהם ראו בה היה מופקרת קטנה ומטופשת שמסתובבת עם בחורים מבוגרים ממנה.
הם לא ראו את הצלקות
לא שמו לב לפנים הריקות
שלא חדלו מלבכות
לא ראו את הצער שבפנים
שמילא חללים קטנים…
והיא נותרה
לבדה
בסיפור המחליא שמילא את קרביה ואיים להרוג אותה