אולי באמת לא נשאר לי כלום.

אולי באמת לא נשאר לי כלום. והאמת, שזו הפעם הראשונה שהגעתי למסקנה הזאת.
רק עכשיו.
אולי זה בגלל שאני כבר באמת לא קולטת מה הולך איתי. באמת מרגיש כאילו מיציתי, אבל ממש. ממש לא נשאר כלום, זה כאילו הכול נאבד לי.
אני רוצה לשאול למה, אבל יותר רוצה לשאול איך.
מה עשיתי לא בסדר?
באמת שהייתי בסדר. ממש בסדר, אבל זה לא מספיק בסדר כנראה. כנראה רק עכשיו כשכבר אין מה לעשות בנוגע לכלום אז מתגלים דברים.
אבל אני זוכרת את הפעם הראשונה שאיבדתי את עצמי. וזה היה חסר לי כל כך, זה אף פעם לא הפסיק. אז מה עכשיו, הם לוקחים לי כל חלק אחד לאט לאט, ואני בטוחה שבסוף כלום לא ישאר, אם הם לא לקחו הכול עד עכשיו.
״הם״…
אני תוהה מי אלו באמת.
אבל הם לא לקחו הכול. עוד נשארו לי העקרונות היקרים שחרוטים בליבי, ונשבעתי לאימי שלא אאבד אותם אף פעם.
עכשיו אני קצת בספק בנוגע לזה. לפי מה שאני מבינה, זה השלב שאני צריכה לבנות את עצמי מחדש לא?
אז למה זה מרגיש כאילו אני מפורקת לחלקים שפירקו אותם ביסוריים?
כאילו הלב לא יפסיק לכאוב אף פעם?
למה איבדתי את עצמי?
אני לא רוצה.
תחזירו לי את הלב שלי. זה כל מה שיש לי בראש. אם לא, אז אני בטח אהפך לעוד אחת עם חיים מושלמים כמו כל המשפחה שלי, אני בטח אתחתן ואביא ילדים, אמצא עבודה עם כסף ואעבוד כל היום, אטפל בהם ואהיה מאושרת.
אני מעדיפה חיים של מלחמה, בכי, סבל, הגשמה, בלי אף אחד לצידי. אז אם לא אכפת לכם, בבקשה תחזירו לי את הלב שלי ומהר!