אהבת חינם

"שלום" אני אומר לאדם שעומד בתחנה שאליה הגעתי עכשיו, "לאן אתה צריך?" אני שואל, "אני לגוש" הוא עונה לי, וזז כדי שאני אעמוד לתפוס טרמפים. הוא נראה שזוף כזה, כהה עור. אני נעמד ומנסה לעצור טרמפ, אך רכבים עוברים, ואף אחד מהם לא עוצר. אני ממהר ממש, וזה מתסכל שרכבים לא עוצרים לי, "למה שום רכב לא עוצר?" אני חושב מתוסכל. בסופו של דבר עוצר לי רכב, ממש בשניה האחרונה לפני שהוא עובר אותנו. "איזה כיף!" אני חושב מבסוט והולך לרכב, בתוכו רק אישה אחת, אני שואל אותה לאן היא מגיעה, וכן, היא נוסעת לכיוון שאני צריך, ואני אומר לאיש שבתחנה לאן היא מגיעה, הוא מתקרב, פותח את הדלת האחורית ומתחיל להיכנס. האישה מעיפה מבט מבט לכיוונו ואומרת "אתה לא, אל תכנס" בחצי אמירה חצי פקודה. האדם נרתע לאחור במבט פגוע, ואומר לי "תסע, תסע". אני קצת בהלם האמת, לא מבין בדיוק מה קרה כאן, ונכנס לרכב, כי זה מקדם אותי, ושומע "הוא לא נראה לי, הוא נראה ערבי", זאת הנהגת שמדברת איתי. "הוא נראה לך אמין?" היא שואלת, "אה, כן, לא יודע. נראה לי" אני עונה מגומגם, עדיין קצת בהלם. "לא, הוא נראה לי ערבי" היא אומרת ומתחילה לסוע, ואצלי בראש עוד מופיע הפרצוף שלו כשהוא יצא מהמכונית.

עלו בי הרבה מחשבות על זה, על כמה שהמצב גרוע. אני מבין שאנחנו פוחדים מערבים, ויש הצדקה לזה, אבל אני אפילו לא יודע אם הוא היה באמת ערבי או לא. האמת שזה לא באמת משנה, אם הוא ערבי או לא, הוא בן אדם עם נשמה ורגשות, וצריך להתייחס אליו באנושיות. אני לא כועס על האישה הזאת כי היא לא העלתה אותו לרכב, אולי אני בכלל לא כועס עליה, אבל אני מבקש, באמת מבקש, אל תאבדו את האנושיות שלכם. לכל אדם יש נשמה ורגשות, ואם אתם נאלצים לעשות דבר שבהכרח יפגע במישהו, תזכרו שהוא בן אדם ושצריך לנסות להיות כמה שיותר עדינים.
רק בקשה אחת, תהיו אֱנוֹשִׁיִּים.