אהבה שנאה

אני לא מבינה למה הכל צריך להיות כל כך מוזר, אני בכלל לא יודעת אם זה מוזר או שאני סתם מדמיינת וזה ממש מעצבן אותי.
אני ממש מצטערת על מה שאמרתי לך כי זה גורם לי להרגיש שהרסתי הכל ועכשיו הכל מאולץ כזה בינינו.
אני מרגישה כזו גירלי שאני כותבת את זה אבל נמאס לי שזה ככה אז או שתשכח ממה שאמרתי לך ותחזור להתנהג כמו עצמך, כמו ה"עצמך" שהיית לפני כל מה שאמרתי, לפני שאמרתי לך שאני שונאת אותך מעצם הידיעה שבילית את כל היום עם מישהי אחרת ובגלל זה לא היית זמין אבל אז, כשראיתי אותך לא יכולתי להמשיך לשנוא אותך למרות שרציתי להמשיך לשנוא אותך כי גרמת לי, לא במודע כמובן, להיות ממש כעוסה כל היום. אני רוצה שתשכח את זה שאמרתי לך שאני יודעת שיש סיכוי גדול שאני הורסת כאן הכל אבל אני רוצה את האפשרות לנשק אותך בכל זמן ומקום שאני רוצה ולא רק אצלי בבית, בחושך, כשאף אחד לא יודע.
אני רוצה שתחזור להיות אותו אחד שהיית לפני שהרסתי את זה או שאני לא יודעת מה!
כי אני לא רוצה לומר לך שזה התנאי היחידי להמשך החברות בינינו אבל מצד שני, שום דבר כבר לא כמו פעם אז אין טעם להמשיך את הקשר המוזר הזה.
מצד שלישי, זה ממש לא פייר אתה יודע? כשאתה אמרת לי שאתה אוהב אותי וטענתי שאני לא בטוחה לגביי הרגשות שלי וביקשתי שניתן לזה זמן, המשכתי להתנהג כרגיל, לעומתך.
אני שונאת אותך כל כך. אתה גרמת לי להרגיש שאנחנו כל כך שווים כשאנחנו בעצם לא, אתה גרמת לי להיפתח אלייך, לסמוך עלייך, לאהוב אותך. לקחת את כל הרסיסים השבורים שלי, הדבקת אותם בסבלנות ושלמות מופתית ואז ניפצת הכל בחזרה.
אני הרגשתי איתך כל כך בטוחה, אתה היית חוף המבטחים שלי ועכשיו אני פשוט כל כך שונאת אותך. לפעמים אני חושבת שאתה מחזיר לי, עושה לי דווקא כי כשאתה אהבת אותי אני לא רציתי, אבל אני מדחיקה את המחשבה הזו כי אני לא רוצה להאמין שאתה עד כדיי כך קר, מרוחק וחסר רגשות.

למרות ארבע שנים של חברות מופלאה, הייתי מאחלת לעצמי לא להכיר אותך.
אני שונאת אותך לנצח.