אהבה שאינה תלויה בדבר

״אתה יודע, מישהו אמר לי שבסוף רק אהבה תרפא אותי״.

היא סיננה לתקרה, אחרי שלשנינו כבר נגמרה האנרגיה אחרי כמה שעות של סשן שליטה, סשן לנפש.

הסתכלתי עליה, שוכבת על הגב לידי.
במרוצת השנים קמטים צצו לה ליד השפתיים.
קמטים קטנים של נסיון, של כאב, כאב מהבית.

הסתובבתי אליה, נשענתי על המרפק, והסתכלתי לה בעיניים, כשהיא עוד בהתה בעיניים ריקניות, מזוגגות בתקרה, קעקוע הלב מאחורי האוזן שלה מבצבץ.
שתקתי לכמה שניות ארוכות, אחרי שנים של שתיקה, ואמרתי לה,
״יש לך עיניים ירוקות גם״.

היא הסתכלה עלי לתוך העיניים, העיניים שלה כבר לא היו מזוגגות.

״נכון״, היא אמרה במבט מופתע קל, והמשיכה להסתכל עלי בתדהמה.

״אני מצטער שרק עכשיו שמתי לב אחרי כל השנים האלה״.

היא העבירה יד על הזרוע שלה, ועד האמה והאצבעות, העור שלה היה מחוספס והשיער שלה סמר.
ראיתי את זה בזוית של האור שחדר לחדר מהמנורה בסלון.

״קר לך?״ שאלתי.

היא המשיכה להסתכל עלי במבט נדהם, שהפך למבט נוגה.

״איתמר, אתה שונה״.

הסתכלתי עליה. רציתי להגיב לה באימפולס של – ״על מה את מדברת״,
להתגונן.
״את מדמיינת״,
או פשוט ״טוב״, קלאסי של חוסר אכפתיות.

אבל עניתי,
״אני יודע״, בכאב, באבל.

״אני מתכוונת במובן הכי טוב שאפשר,
אף פעם לא הסתכלת לי על העיניים״.

״אני מצטער שלא. הן יפות״.

שתקנו כמה דקות, היא הסתובבה אלי ונשענה על המרפקים שלה. היא הסתכלה לי בעיניים.

״חווית אהבה, בגלל זה אתה ככה״.

הסתכלתי עליה שוב בעיניים, מנסה להתרגל לקונספט.

״לא. חוויתי הרבה מדי מוות וכאב״.

״אבל גם אהבה״. היא מתעקשת.

״אולי״. נזכר בשנה וחצי שעברה, בכמה היה לי אכפת ממנה, כמו שמעולם לא היה לי אכפת, וכמה שחירבתי את זה במודע ומבחירה.
מלאך חבלה.
היא לא תסלח לי לעולם.

היא הסתכלה עלי במבט חודרני ישר לעיניים, התקרבה לשפתיים שלי, אבל לא נישקה.

נרתעתי. והרמתי את היד אינסטינקטיבית.

״לא״.
אמרתי לה בלחש.

״לא זה לא״, היא חיקתה אותי בכבוד.

״לא זה לא״, חזרתי אחריה.

היא נשקה לי בלחי.

״לא זה לא, איתמר״.

״אני יודע שלא זה לא״.

היא העבירה לי יד בפוני שצמח כבר ללא היכר.

״אני לא מרגיש נינוח״. אמרתי לה.

״להפסיק?״ היא שאלה בעדינות. קרן האור בחמימה מהסלון מאירה לה את הפלומות בכתף.

״לא״.

עצמתי עיניים.

״לא זה לא״, היא לחשה והמשיכה ללטף.

מלמלתי בשקט, מנסה להתמסר למגע הלא מוכר, הלא נינוח,

״את יודעת שלא נוכל להמשיך ככה עוד הרבה, נכון?״

היא חייכה, הקמטים הקטנים חזרו, אולי הן גומות קטנות?
פתאום היא נראתה כל כך יפה.

״נכון״.

הסתכלתי עליה.

״את יודעת למה, נכון?״

היא המשיכה לחייך.

״כן״.

״למה את חושבת?״

״זה לא ברור?
כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר – בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם.

מצאת את הדוד ליהונתן שלך״.

הסתכלתי עליה במבט חושב.

לא רציתי לשאול לכוונתה, כדי לא להרוס את איך שאני רוצה להרגיש בנוגע למשפט החכם הזה.

אחרי שהיא הלכה,
פתחתי בידיים רועדות את בראשית.
כמה סימבולי אתה, אלוהים שלי,
וכמה אתה מנעים, כמו שאתה גם מכאיב.