אהבה קשה מנשוא

הקדמה
נולדתי בבית חולים קפלן ברחובות בשמחה גדולה. אמא אומרת שהתגלגלתי החוצה כמו שיר, שמנמנה ומלאת חיים כבר בלידתי. אמא מספרת שברגע שהסתכלה עליי היא כבר יכלה לראות מי אהיה. הילדה שלה, הדומה לה, התינוקת שלה. אמא שלי הטובה והמתוקה, ידעה שלא יהיה לי קל אך ידעה גם שבסוף הדרך אהיה מאושרת ומה אומר לכם? היא עשתה כל מה שאפשר על מנת שאהיה מאושרת ככל שאפשר. רגע של קדושה נפל עליי כשנולדתי לתוך המשפחה הזו, מישהו שמר עליי. בעולם שלרגעים נראה קשה מלהכיל משפחתי תמיד נצבה כעמוד של אור גדול בתוך חיי. לאמי החכמה, לאבי הטוב ולאחיותיי האהובות אני מקדישה את הסיפור הזה.
פרק 1
הבית ההוא בצמרות שועלים, יישוב חסר ייחוד בפאתי רחובות, לא היה הבית הכי יפה אבל לעתים קרובות יצא לי להאמין שהיה השמח שבהם.
השנים הראשונות היו שמחות. היוו מעין בסיס כמעט יציב לטלטלות שתציב הדרך. צמרות שועלים לא היה היישוב היפה או המעניין ביותר לגדול בו אך גם לא הגרוע ביותר. הבית שלנו ניצב בתחילת הרחוב, בית פרטי קטן בן ארבעה חדרים. חיות תמיד היו לנו, חתולים, כלבים, אוגרים, דגים ואפילו אפרוחים שבבוא היום הפכו תרנגולות. למרות האופי העירוני של צמרות שועלים הרגשתי תמיד שהרחוב הקטן שלנו היה קיבוץ יפה בתוך עולם אפור.
אבא בנה לנו בית מעץ שהיה כמו עולם בתוך עולם של בטחון ושמחה. אמא הייתה ספרית והייתה לה מספרה צמודה לבית, הכרנו את כל הלקוחות שלה וחיי המשפחה שלנו היו שלובים בחייהן תמיד. אהבתי במיוחד את הריח של הצבע לשיער שהיה חזק וגרם לי לרוגע. ריחות היו תמיד חשובים עבורי, לטוב ולרע. אבא היה קבלן, לא עשיר במיוחד אך מרוויח היטב. הוא היה יוצא מוקדם בבוקר אך חוזר תמיד בשעות אחה"צ לבלות עם אשתו ובנותיו.
לא תמיד ידעתי להעריך את הקרקע התומכת שהציבו הוריי למעני, זו שהיוותה מרץ השנים מעין טפלון שדבר אינו נדבק אליו. אבא הכתיר אותי מגיל צעיר כאי של שפיות. נדמה היה שאין שום סיבה בעולם שלא אצליח. כלום לא הכין אותי למציאות. כלום לא הכין אותי לכך שלא כולם אוהבים, יש גם שונאים. והללו יזיקו לך. בין אם זו שירן שאמרה לך פעם, כך סתם, ללא הקדמה, שאילו הייתה נראית כמוך הייתה מתאבדת. אם היה זה עוזי, הילד עם הקול המשונה, שהזמין אותך לדייט והזמין את כולם כדי לצחוק עלייך. לו הייתי מוכנה במידה מסויימת אלי ואל חיי, אולי הייתי מוכנה גם למיכאלה.
פרק 1
כשמיכאלה הגיעה בפעם הראשונה לכיתה, אני זוכרת רק שכולם הסתכלו בצורה מוזרה על התלתלים שלה. כאילו מתכננים משהו רע. איך לפגוע, איך להעליב. או שאולי הייתי זו אני שכל מה שהכרתי באותה תקופה היה רוע ורצון לפגוע בי. ולעתים קרובות אז, גם הצלחה. ועוד בדיוק מהילדים ההם, אלו שהסתכלו עכשיו על התלתלים של מיכאלה. אי אפשר להאשים אותי.
עד אז הגגיעו לפתחי שברי כאב דרך הרוע הידוע של הילדים. עד ביה"ס היסודי האמנתי לאמא שאני הילדה הכי יפה בעולם. לאט לאט, כמו גרגרי אבק המצטברים לעתם על רכב נטוש הצטברו המשקעים על נשמתי. מקרה אחד שלא מרפה ממני עד היום אירע בגיל 11 אז אמרו לי לראשונה שאני לא רצויה כי אני מכוערת. אורי ישב בשולחן המרכזי בכיתה ונחר בבוז לכיווני כשראה אותי מתקרבת בחשש. הושטתי יד קטנה ורועדת לעבר כיסא פלסטיק על צינורות ברזל ואת מבטי טמנתי ברצפה המלוכלכת. עוד רגע והיד שלי הייתה נוגעת בפלסטיק ואז "פה יושבים רק הילדים שמישהו אוהב אותם", חרץ מלך הכיתה. החזרתי את הכסא למקום ועד היום, 28 שנה מאוחר יותר, אני מצטערת על כך. שלא עמדתי על שלי. שלא התיישבתי על אפם ועל חמתם. שלא סללתי את הדרך למיכאלה. הילדה עם התלתלים הכי מרהיבים שהגיעו לכיתה שלנו במושב צמרות שועלים. כולם צחקו כשגררתי את רגליי המגושמות אל מחוץ לכיתה לחפש לי כסא. כזה שלא ידחה אותי, שירשה לי לשבת עליו.
נזכרתי בזה בזמן שישבתי על האיבר הזקור של אלדד. עוד אחד מהגברים שבהם הטבעתי את בדידותי, עליבותי, השנאה העצמית והזכרונות הרעים. לא שנאתי רק את עצמי, שנאתי גם את אלדד. הוא מעולם לא הפגין אפילו מ"מ של כבוד, שלא לדבר על חיבה, כלפיי. הוא העריץ את הרגליים שלי, שכבר לא היו מגושמות כמו בגיל 11 והשתגע מהשגעון שלי. הוא חשב שזה נפלא לראות בחורה צעירה שנפשה מתייסרת והגוף שלה נמצא איתו בזמן שהמוח שלה חושב על שולחן הילדים האהובים מגיל 11. פעם הוא אמר לי שאני בקושי מדברת וזה סקסי כי אני הדבר הכי קרוב לבובת מין אנושית שהיה לו. אלדד לא ידע שיש לי כל כך הרבה מה להגיד כי בכל פעם שניסיתי הוא זינק עליי בתשוקה. בשביל מי שלא ידעה אהבה מימיה זה היה הדבר הכי קרוב שאפשר ורציתי בזה. כלומר, הסכמתי לזה.
"את מבטיחה שלא תתאהבי בי?" שאל אלדד בכל פעם ופעם, תקוע עד צוואר בישבן של עצמו.
"גם אם אתאהב בך, אני לא אעשה עם זה כלום" אני עונה, מאוהבת עד עמקי נשמתי ומסתירה ולו רק שאמצא חן בעיניו.
"דיר בלאק אלי" הוא מרים אצבע מורה לעברי "זה לא מצחיק"
אני נושפת דרך נחיריי בבוז מלווה בכניעה.
לאחר מכן דממה נופלת על החדר ומשך עשר דקות שלמות עסוק על אחד מאיתנו במחשבותיו.
למען האמת, המחשבות שלי לא הרפו בשום רגע. גם כשנדמה היה שאלדד שקוע היטב בתוך המשגל המשכתי אני להריץ בראשי שברי זכרונות מתובלים היטב בחרדה קיומית. בכל רגע נתון שאלתי את עצמי רק האם איני נראית שמנה או מכוערת, האם יש לי ריח טוב, האם אלדד נהנה, עם מי עוד אלדד נהנה?. מחשבות מחשבות ואני קצת נחנקת תחת משקלו של אלדד רגע לפני סיום. אחר כך כשאנחנו יושבים בסלון אני בוחרת בתנוחה המחמיאה ביותר לגופי הכבד.
גדלתי. לכיסא הפלסטיק הקטן על צינורות הברזל כבר לא היה מקום בשבילי.
פרק 2
"בוקר טוב אלינורי, מה קרה שאיחרת?" כך קיבלה את פניי מורין, מנהלת בית האבות שעבדתי בו , בבוקר יום שלישי סטנדרטי ברחובות העיר ירושלים. חייכתי במבוכה, כולם יודעים שאלינור אף פעם לא מאחרת ולאחרונה זה קורה יותר מדי. נכנסתי מהר למשרדי והתחלתי לעבור על רשימת המטלות היומית שהכנתי לעצמי בניסיון האלף לגבש שיטת עבודה שתעזור לי לזכור את הפרטים הקטנים. הייתי האחות המצטיינת של בית האבות וגם מעבר לכך, אהבתי את רוב הקשישים והייתי מבלה איתם שעות גם בשיחות ובמשחקי רמיקוב סוערים. את הפרטים הקטנים הייתי תמיד שוכחת ומורין נטתה לסלוח לי על כך.
שלמה, קשיש עם נפש של ילד, המתין לי בחוץ עם התה של הבוקר ומזרקי האינסולין. הוא חייך לקראתי ומייד הבחנתי שהוא הרכיב את פלטת השיניים שלו שניצנצה אליי כמבשרת על יום טוב עבור שלמה ולפיכך, גם עבורי. בימים שהדימנציה התגברה שלמה שכח תמיד להרכיב את השיניים והיום הוא נראה עירני, צלול ובאופן מפתיע גם מאושר. כבר כשנצצו אליי שיניי החרסינה של שלמה עמדה דמעה בעיניי, כמו בכל פעם שראיתי אותו, את סבא מספר 3 שלי. התגעגעתי לסבא שלי כל הזמן ושלמה היווה במודע, ממלא מקום.
"אלינור" הוא ירק את המילים במנגינה צורמת מתוך לבו "את יפה כמו מלאך"
חיוך בלתי רצוני כמעט עלה על שפתיי, שהעידו כך.
"שלמה" הנחתי את ידי על כתפו בחיבה "מה שלומך?"
שלמה פקח לרווחה את עיניו האפורות שנצצו מרוב שמח וסיפר שהיום יום ההולדת שלו והוא ממתין לבת שלו שתבוא לקחת אותו לאכול עוגה. לשלמה לא הייתה בת.
"שלמה" חייכתי אליו "יום ההולדת שלך רק בסוף החודש", שלמה משך בכתפו וחייך ושאל אם אפשר לאכול עוגה בכל אופן. מורין קנתה לו פאי לימון ללא סוכר בקפיטריה של הצוות ושלמה נראה שמח בחלקו
מחשבות על הילדות מציפים אותי בכל פעם ששלמה מחכה לבן משפחה דמיוני אחר. משפחה שמחה, כלב גנרי, שתי צמות בשיער, רקפות של צמרות שועלים. גיל 11 ושולחן הילדים האהובים היה זכרון הזרקור הראשון שלי ואחריו רצף של אירועים. חרם ראשון שהובל בידי חברתי הטובה, אחרי שנשארתי ערה כל הלילה בלעדיה במסיבת הפיג'מות של נופר. מחזור ראשון, בגיל צעיר כל כך וניצני חזה דואבים שבגיל 12 הפכו כבר לשדיים חבוקים בחזייה.
חבר ראשון שאחותו הגדולה שידכה על עיוור ובדיעבד הביא את חברים שלו לראות לי את אותם שדיים מדוברים. סלואו של בת מצווה, יד קטנה גסה מונחת על ישבני בחשש, מותניי המתקשות. כפיר היה הילד היחיד ששמר לי אמונים כל השנים ההם. כשלאט לאט הופנו אליי עורפיי כל השכבה, כפיר עוד היה מזמין אותי לטיול לילי ביום שישי ולסלואו במסיבות שבקצה המושב. זו הייתה תקופה שבכל המושב היו עצי תות בר והיינו אוכלים עד שהתפוצצה לנו ההבטן. עד היום תות עץ מצית בי זכרון נוסטלגי נעים אחד.
יום אחד אמר לי כפיר שאין לי מה לדאוג. בן ה12 החכם ידע כבר אז לומר לי שהחיים לא נגמרים במסדרונות בית ספר. "את יפה אלינור" היה אומר לי בקולו הצורם שעלה וירד כעת לקראת התעבותו לכדי קול בוגר.
"ילדים מחפשים על מי לצחוק, אל תראי להם שאת פגועה"
"אבל אני פגועה" הייתי עונה לו, ילדה, בטוחה שהאמת תשחרר אותי
"אבל להם לא אכפת"
"אבל לי אכפת!" עניתי לו בעקשנות כאשר עמוק בפנים הייתי מתפללת שלא כך יהיה
"נלך לעץ התות?" היה שואל על מנת לפייס אותי ויחד היינו הולכים לעץ התות, הוא קוטף ומכבד אותי ואני מתמלאת מתיקות עסיסית בפה וכתמים על החולצה.
אך מהגברים שהכרתי באותם שנים, כבוגרת, לא היה אפילו תת עץ מתוק לזכור. הללו לרוב לא כיבדו אותי אפילו בבמבה. חוסר הכבוד לא התבטא רק בכיבוד על השולחן אלא גם על רהיטים אחרים, המיטה למשל.
לכן שגיא הציע להכין לי סלט הרגשתי כמו האישה הכי אהובה בעולם לשנייה עצובה אחת.
לא היום. כרגע גיא משך שאכטה מהג'וינט שלי וחייך אליי בחוסר הבעה. היה לו חיוך מבעית ומקסים גם יחד ולפעמים הייתי עוקצת ממנו חיוך רק כדי לתהות על טיבו הייחודי של ההמפגש המשונה הזה בין עוית חיננית בפנים לבין מבט מצמית בעיניים. ינקתי גם אני מפרח לב הזהב ותהיתי למה אני עושה את זה. למה לבלות את הלילה עם גבר שאין לי איתו מחר. לא מצאתי תשובה או מהות או מוטיבציה לקום וללכת, פרסתי את רגליי הארוכות בחן והנחתי על רגליו. "לפחות זה לא אלדד" חשבתי לעצמי. אלדד היה האובססיה, שנאתי אותו כל כך ולא הצלחתי לנתק.
עמוק בלב הרגשתי תמיד שאף אחד בעולם, בטח לא אני באותה תקופה, יכל להסביר כמה שאני דפוקה. גם כשלפתע הייתה מזדמנת הזדמנות להשתלב בפעילות חברתית העדפתי להמנע מלכתחילה ולחכות במיטה לטלפון שלא יגיע. אבל ברגעים האלו שגוף נפגש עם גוף, הייתי נפרדת מעצמי ומחכה בסבלנות שייגמר. והגוף שלי, הוא אהב את זה, גם אם הנפש ששבה אליו עת גיא פרק את זכריותו לתוך הקנדום, סלדה מזה כל כך.
פרק 2 – מיכאלה
מיכאלה חגגה יום הולדת שבוע אחרי שהתחילה שנת הלימודים. בזמן הקצר בו למדה עד אז בבית ספרינו היא לא הספיקה לגלות את מעמדי כמוחרמת וכך זכיתי לקבל הזמנה. היינו בנות 14 וההורמונים היו בשיאם. מטבע הדברים באותה התקופה, רומנטיזציה של ההטרוסחיזם בידי הממסד והתרבות, התבקשנו להגיע למסיבה בזוגות, או לא להגיע. אט אט החל המסדרון להתקשט בזוגות נערים ונערות מחזיקים זה לזו את הידיים.
לא הייתה לי ציפיה יוצאת דופן שמישהו יזמין אותי למסיבה, אפילו לא סיפרתי לאמא אודותיה, שלא תתעצב. מדי ערב פתחתי את ארון הבגדים ופינטזתי איך אלבש את החצאית הכתומה ואשים עפרון שחור בעיניים. מדי ערב עד ערב המסיבה, אז שכבתי במיטתי אוחזת בריפיון באותה חצאית, בזה לה ולי. ולהם. ובעיקר, למיכאלה. קרעתי לפיסות קטנטנות את ההזמנה, שקושטה למרבה הקלישאה בסוסי פוני ונצנצים סגולים. ובכיתי, בכי כזה שמשחרר את הכל. עד שנרדמתי.
למחרת בבוקר כשהגעתי לבית הספר כולם דיברו על המסיבה וככל שהתגבשו בינהם, כך הפכה גם חומת הבדידות שסביבי לגבוהה יותר. קול צחקם במסדרון היה כואב כל כך שהוא חרט צלקות על נפשי ויש לומר בדיעבד, גם בנפשה של מיכאלה. כשראיתי את מיכאלה שמטתי את הלסת. מסתבר שהצחוק הפרוע במסדרון לא היה סימן להצלחת המסיבה. נהפוכו. המסיבה הפכה קרקס השמצות כלפיי מיכאלה ובסופה שלף אביחי מספריים וגזר חלק ניכר מהתלתלים המפוארים שעל ראשה. מיכאלה ישבה לבדה, דומעת ואכלה אגס. ניגשתי אליה.
"אני אלינור" מלמלתי בחשש
"אני יודעת, חיכיתי לך אתמול, למה לא באת?"
"לא הרגשתי טוב" שיקרתי מבלי להסס
"מצטערת" היא אמרה ונשאה אליי זוג עיניים עצובות וחיוך מעושה
"גם אני" חשבתי בקול, "גם אני".
וכך הפכנו אני ומיכאלה להיות מוזרות ביחד. כל אחת מוזרה בדרכה ושתינו אומללות באותה הדרך.

היינו בכיתה ט' וכולנו ניסינו להיות הגרסאות הכי טובות של עצמנו, כלומר יחסית לגיל ההתבגרות, לקראת המעבר לתיכון. כולם בפסגות שועלים ידעו שהיציאה לתיכון תשנה אותם לעד שכן התיכון היה בעיר הקרובה אלינו, רחובות. לא עיר גדולה במיוחד ועדיין, עיר. הזדמנות חדשה. בעיקר למוזרות כמוני וכמו מיכאלה. כי אלו, הרגילים, מתחברים די בקלות. זה לא קשה להתחבר כשכולכם דומים. נראים אותו דבר, נשמעים אותו דבר, שומעים אותו דבר וצוחקים אותו דבר, מאותו דבר. אנחנו המוזרים היינו מוזרים גם לזה לזו אך בשלב מסויים פשוט הבנו שנגזר עלינו להתחבר, להיות מוזרים ביחד. ולמדנו לאהוב, זו את מוזרותו של זו ושל זה. יום אחד נגדל להיות חבורת אנשים יפים ומבריקות אבל אז, כמובן, לא היה מי שיוכל לחזות את זה.
מיכאלה גידלה רעמת תלתלים ששיוותה לה מראה של טליה שחורה. במהרה דבק בה השם "ניסים" על שם זמר מפורסם. ואל תטעו, לא היה זה שם חיבה מהסוג שנעים לשמוע. השם ניסים דבק במיכאלה בצירוף אצבעות מופנות וגלי צחוק. אם רק הייתי יכולה להכיר לילדים האלה אז את מיכאלה הבוגרת, היא הייתה סטייליסטית בכירה בטלוויזיה וממש השפריצה אבק פיות. היא סיפרה לי שאפילו עכשיו, בגיל 27, בכל פעם שצוחקים בלעדיה מתהפכת לה הבטן וכאילו יד תופסת לה את הלב. הייתה לה תסרוקת קצרה ואופנתית שלא השאירה זכר לחרפת העדר שהייתה. לא זכר שאני יכולתי לראות, לא אז בכל אופן. רק חמש שנים אחר כך, כשכל השכבה סערה ממכתב ההתאבדות שהשאירה וכלל שמות רבים מצמרות שועלים, הבנתי שמיקי מעולם לא התגברה על כל מה שקרה לנו. אבל אני כמובן מקדימה את עצמי.
פרק 4
"נשמה שלי, אחות" צעקה לי חביבה מרחוק כשעשיתי את דרכי לחדר הצוות עם כוס בגודל חצי ליטר שיועדה לנס קפה חם ומלא קפאין שלבי וגופי כמהו לו. אבל חביבה מביטה אליי בחיוך ממיטתה והקפה, לצערו, לא מחייך. חיוך זה הדבר הכי טוב שאפשר להעניק בחינם. בטח חיוך של חביבה.
"בוקר טוב חביבה!"
"בוקר טוב חמודה" עונה ולא נראה שחושבת על המשך.
אני מטה אוזן, פשוטו כמשמעו, לעברה, כמחוות הקשבה.
"יופי של עגילים חמודה"
"תודה חביבה" אני משועשעת אך סבלנותי פוקעת בו בעת "את צריכה משהו?"
"זו השעה של הקפה" היא מצביעה על שעון הקיר.
חביבה נמרצת בד"כ אבל לא מזמן שברה את מפרק הירך ומאז היא מתפנקת.
אני מחייכת אליה בעייפות "אפשר שנשתה ביחד?"
חביבה מהנהנת נמרצות "תפאדלי בינתי"
אני מכינה שתי כוסות קפה, אחת קטנה ובוצית, אחת ענקית עם סויה וניל. כל אישה כרצונה.
אני וחביבה מנהלות שיחה והיא שואלת אותי איך הפכתי לאחות סיעודית בבית אבות. חביבה משוכנעת שהייתי צריכה להיות רופאה או אסטרונאוטית היא נהנית להציק לי על הבחירות הבינוניות בחיי.
"תלמדי משהו שיקרב אותך לחיים ולא לסופם" היא אומרת בחיוך עצוב "ותמצאי כבר גבר, או אישה, תעשי לי טובה אלינור, אף אחת לא רוצה להזדקן לבד. מגיע לך"
היא לוגמת מהקפה ושפמפם של חלב סויה וניל מעטר את שפתה העליונה. אני אוהבת את הבקרים עם חביבה. טובים יותר היו רק הבקרים בהם שלמה הצטרף לחבורה.
מורין כבר נצבת בפתח החדרון בו אנו יושבות ונדמה שרוח טובה שורה עליה. היא מחייכת אליי ואל חביבה ואז קוראת לי למשרדה לדבר. היא מעשנת סיגריה אלקטרונית שמעלה ריח פירותי מתקתק ומחמיאה לי על העגילים. החתול שלה, דוקטור, עבר את הסירוס בהצלחה ומתאושש. אני שמחה לשמוע וואולי קצת מגזימה בתגובתי כי מורין שולפת את הנייד ומתחילה להראות לי תמונות של דוקטור המסורס.
לגיא יש חתול, או חתולה. אני לא באמת יודעת כי גיא מעולם לא גילה חיבה יתרה ליצור המדובלל.
אלדד דוקא אוהב מאד את הטריירית הלבנה שלו, חיים. לפעמים אני מוצאת עצמי הוגה ברגש כן של קנאה בחיים המצטנפת על בטנו והוא מנשק את מצחה ואומר לה "חיים, את הכלבה הכי טובה בעולם". פעם בניסיון להכניס קצת קינק שאלתי את אלדד "מי הכלבה שלך?" בעודי כורעת מולו עירומה לקראת חדירה. שבועיים אחר כך לא שמעתי מאלדד הפגוע שמיהר להתלבש ולחבק את חיים בעוד הוא מביט בי מזועזע. זה היה אלדד, שאליו נמשכתי כל כך. עוד לפני שידעתי שהיום בו אמצא את יוני יבוא, חשבתי שאפילו אהבתי אותו. רק עכשיו, כשיוני נוחר מהחדר הסמוך, אלדד הוא זכרון מטושטש אך כואב, של תאווה אובססיבית, שקרים עצמיים וחיפוש נואש אחר תקווה.
פרק 5
כשהייתי בת כמעט 32, כאמור, איבדנו את מיכאלה שהלכה לאיבוד, כלומר התאבדה, והשאירה המון שאלות ומכתב שאמור לענות עליהן. מיכאלה השאירה כלבה קטנה בת שנתיים., דמבו, ושורה קטנה בסוף המכתב "תדאגו לדמבו". אהבתי את מיכאלה ונזכרתי בחיים הכלבה ובאהבה שהיא הוציאה מאלדד. לדמבו היו אזניים גדולות ושעירות ועיניים עגולות עגולות. היא ניגשה אליי בחשש והניחה כף קטנה בצבע מוקה על הרגל שלי. זה הרגיש נעים כל כך. התכופפתי אליה והיא מיד הניחה את ראשה הקטן בכף ידי והגודל התאים בדיוק. יד שנועדה ללטף ראש, ראש שחיכה ליד.
בסוף יום עבודה, אני אוהבת לחזור הביתה לדמבו. היא תמיד יוצאת מגדרה מרוב אושר לקראתי, למרות שאנו נפגשות יום יום כבר שלוש שנים. בעוד כמה ימים נעלה לבית החדש של מיקי, מתחת לאדמה. אני נזכרת במה שכתבה מיכאלה, רגע לפני ש.
ככל שנפגעתי יותר כך רציתי יותר לבודד את עצמי בעולם שכולו זנבות. להשאיר אותך לבד זה הדבר הכי קשה בכל זה. את ורק את היית הטעם לקום בבוקר, תוך ליקוק אוזן נרגש. קשה כל כך לקום בבוקר למקדש הזר הזה שבו מתגוררת הנפש שלי. כל כך קשה להיות ולא להיות קיימת בכל כך הרבה מובנים. רק כלבים שפגשתי בחיי ראו אותי. אם הייתי חכמה יותר אולי הייתי מסתכלת כל הזמן רק לגובה ראש של כלב בינוני ושוכחת שיש עוד יצורים בעולם. את מה שעשו לי אאי אפשר לשכוח, כלום אי אפשר לשכוח. המוח מתפוצץ, הוא מתפוצץ ואם המחשבות האלה לא יפסיקו זה יכאב כמו שכואבת שן ואי אפשר להזניח יותר ואם אי אפשר לרפא אז פשוט עוקרים. אני חייבת לעקור את המחשבות האלה. הכאב הפך אותי ללא שפויה. הכאב שבלחשוב ולחשוב, להזכר, לפרש, להלחם, להפגע. סליחה סליחה סליחה, אני יודעת שיהיה עצב אבל מיכאלה שהכרתם מתה כבר מזמן.
והיא צדקה. הכרתי את מיכאלה מיום הולדתה ה-14 ויום ועד יום מותה, בגיל 32, חמישה חודשים, שבועיים ויומיים. גם אם כלפיי חוץ אופן מותה עורר תמיהה ואף גל של קונספירציות על רצח בידי האקסית שלה, אני ידעתי שמיכאלה נשאה עמה ניתוק תמידי של גוף ונפש. כזה שחיים שלמים לא יכולים לגשר עליו. האמנתי בה אז אך לא האמנתי בדרך שבחרה. אם בחרה. אם בכלל ניתן היה לבחור, לכי תדעי. הנערים במועדון היו בטח אשמים לא פחות מהיד שקשרה את החבל סביב צווארה. מיכאלה אף פעם לא הסכימה שישוו בין מה שקרה לה לרצח והתעקשה להמשיך לחיות בשמחה. עד שכוחותיה לא עמדו לה. אוח, מיכאלה שלי.
מותה של מיכאלה עורר בי תחושת אשם ומתוכה מן דחף בלתי אפשרי לחיות בשביל שתינו, כמו שאומרות. והייתה גם דמבו שהלכה והפכה לסיבה העיקרית שחייתי עבורה גם אני. וגיל 35 הלך והתקרב, אני לא נשארתי מאחור, כלומר פיזית. התבגרתי בשנים. הנפש הייתה בנסיגה או אולי בהקפאה עד אז, וודאי בהדחקה. הייתי חוזרת מלילות שטופי סמים ואלכוהול ומים של ג'קוזי מלוכלך וזול וזרע. לפעמים מתנה קטנה, לפעמים כמה שטרות. עושה חיים, במקום למות. ובלילות, עם דמבו, נזכרתי במילים מהמכתב של דניאלה:
למה עשיתם לי את זה. הייתי ילדה. רק ילדה. בסך הכל רציתי להגיע לתיכון, להתנשק, ללבוש חזייה. מה כבר ביקשתי מהיקום חוץ מלסיים את יום הלימודים ולחזור הביתה. וככל שגברה ההתעללות, ככל שגבר הבוז, ההתעלמות, הקריאות באוטובוסים "מיכאלה המכוערת" והצחוק. הצחוק. אני שונאת צחוק. אם אש מע עוד צליל אחד של צחוק בחיי אני אצרח כל כך חזק שאשתגע. ככל שגברו כל אלו, הלך יום הלימודים והתארך לכדי שבעת מדורי גהנום, כל יום. הייתי קמה מזיעה מתוך שינה וצועקת "לא רוצה לצאת לטיול שנתי" ובוכה. וגם עכשיו זה קורה, מיכאלה בת 32 כלואה בכיתה י"ב, שנואה, עצובה. כמה שנים זה נמשך. מצמרות שועלים, דרך רחובות, דרך הקשב המפקד, הטיול בהודו, מה תרצו לשתות, עד היום. רק דמבו הייתה שם בשבילי. קטנה, אוהבת, צוהלת. דמבו דמבו בבקשה תעזרו לה. אתן שניסיתם לעזור לי. לא הכל היה שחור ואפילו עכשיו כשהסוף קרב, אני סומכת על קצת עזרה מחברותיי. אסור שדמבו תשאר לבד שוב תחשבו עליה כחלק ממני שנותר חי. חלאות, מה עשיתם ממני? מה יכולתי להיות. מרגישה כמו יצירת אמנות מזוייפת, גם כשכולן אומרות מהממת גם כשהשידייט מציף בפניות, אפילו בטלויזיה, אני יודעת שאני יפה ולא מאמינה לעצמי. יודעת אבל לא יודעת. אומרת שכן ובפנים, חושבת על כיעור וסרחון. רוצה לחיות ולא לשרוד, רוצה למות ולא לשרוד. אני לא יכולה לשרוד יותר. כבו את הלפיד גבעות שועלים. אני המודחת הראשונה.
המילים של מיכאלה לא היו מרפות ממני, לעתים קרובות הייתי מוצאת עצמי מזדהה איתן כל כך שלא יכולתי להסביר איך זה שדוקא אני שרדתי כדי לספר את הסיפור. לא פעם אני מפליגה בדמיוני לאפשרות אחרת, לתרחיש הפוך. תרחיש בו מיכאלה הייתה נאלצת להתמודד עם המילים שאני השארתי אחריי. נדמה היה לרגעים שמיכאלה היא קצת אני ואני קצת מיכאלה, הערבוב בין שתינו היה קשה מנשוא ועם זאת מעודד. דמבו ואני ביחד קיימנו את מורשתה של מיכאלה, כלומר, יכולנו. בגיל 35 המחשבה הזו החלה לרקום עור וגידים ולהפוך ממחשבה למציאות. נזכרתי בעצה של חביבה, שנפטרה כבר בתחילת השנה. להתרחק מהמוות, להתקרב לחיים. חשבתי לנסות את מזלי כאחות מיילדת אך מהר מאד שיניתי את דעתי. ראשית, לידות לא מרגשות אותי, הן מפחידות אותי. שנית, קצוות החיים הן שני ימים וכמה חודשים שבהם אנחנו תינוקות או גוססים. החיים עצמם מתרחשים בשאר הזמן, בנעורים, בבגרות. וכך מצאתי את עצמי רשומה להכשרת אחיות פסיכיאטריות.
פרק 6
יום לפני שעזבתי את העבודה בבית ההורים ישבתי בחצר עם שלמה, שהיה שרוי כעת בדממה מוחלטת ועישן סיגריות ברצף, כמו מבקש לסיים את חייו בהתאבדות איטית. עיניו הריקות הביטו אליי ומאחורי הריק הגדול יכולתי לחוש את העצב. הנכד של שלמה היה היחיד שהגיע לבקר אותו באותם שנים. בנו נפטר כבר עשור מוקדם יותר והוא חי כאלמן רוב שנות חייו. אחים ואחיות לא היו לו. רק נכד אחד, בערך בן גילי, שמעולם לא החלפתי עמו יותר מכמה מילים. בדיוק כשהתכוונתי לקום שלמה הרים את עיניו. וראיתי אותו. את הנכד הגבוה שלו שניצב שם לשמחתו של שלמה. לעולם לא אשכח את היד שתפסה בלבי בחוזקה כשהבטתי לרגע לתוך עיניו. עיניים עצובות וחיוך אוהב, שילוב מעניין בפני עצמו אך לא מבעית כמו החיוך של גיא. מכמיר לב אולי, מרגש בטוח.
הוא הניח על השולחן קופסה עם אוכל ועוגות ללא סוכר עבור שלמה, שמיד התנפל על המזון כילד בחנות ממתקים. אחוז רעב, טראומה ופחד. הנכד של שלמה שם לב אליי ושאל לשלומי. הוא התרשם מהזמן הארוך שבו אני עובדת בבית ההורים ונאלצתי לבשר במבוכה שהיום הוא בעצם יומי האחרון בעבודה. הוא הרים את ידיו בתנועת "מה נעשה" חיננית והמשכנו. הוא בדרכו לטיול עם סבא, אני בדרכי לחיים חדשים.
ביום הראשון במחלקה הפתוחה בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר יעקוב עוד התגעגעתי לחבריי הקשישים מבית ההורים ולרגע חשבתי אפילו לבקש הצבה במחלקה הפסיכוגריאטרית שבקצה בית החולים. מיינתי את הציוד במרפאה כאשר אחת המטופלות במחלקה דפקה בנוקשות על הדלת. זו הייתה שילת. וזו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותה. שילת הייתה בחורה שמנמנה בעלת פנים מתוקות וחיוך שובבי, הערכתי שהיא בת 24 אם כי התיק הרפואי שלה גילה שטעיתי ומדובר באישה המתקרבת לגיל 40.
"אני שילת" הכריזה במעין עדינות נוקשה
"היי שילת, נעים מאד, אני אלינו…"
"קלונקס" היא קטעה אותי והצביעה על עבר ארון התרופות שמאחוריי.
עניתי לשילת כמו שכל עובדת בכל מקום עבודה נאלצה לענות אי שם בתחילת דרכה "אני לא מכירה את הנהלים וצרי…"
שילת שוב קטעה אותי. הפעם מבלי לומר מילה. היא הביטה בי במבט מלא משמעות, שלא הצלחתי להבין מה היא ופשוט יצאה מהחדר.
הרגשתי מיואשת מהסיטואציה, בבית ההורים הייתי רגילה להיות האחות הותיקה ביותר ולפתע אני ניצבת חסרת ידע וכלים מול אישה צעירה ואניגמתית. התיישבתי על הכסא המסתובב, חיבקתי את בירכיי ופשוט הסתובבתי, כמו בקרסולה איטית של מחשבות. לאחר מספר דקות נפתחה הדלת ולחדר נכנס בחור צעיר לבוש במדי אח. "אלינור?" הוא שאל "את אלינור?", הנהנתי לאישור ההשערה ועצרתי את קרוסלת המשרד המאולתרת כדי לשמוע מה יש לאח הותיק לומר.
הוא התיישב, חיוך נלהב לא יורד מפניו לרגע, והציג את עצמו כאורן. עם קמץ ב-ר', או פתח. הוא לא בדיוק יודע. מה שבטוח, לא סגול. זו הייתה אחת הדרכים המשעשעות יותר שבה מישהו הציג את צמו בפניי אי פעם וכן הגבתי בצחקוק ואף פלטתי בנשיפה "נעים מאד", זאת למרות ששום דבר בסיטואציה לא נעם לי במיוחד, בטח שלא מאד. אחרי התאפסות של כמה דקות מהסיטואציה שמתי לב פתאום שאורן הוא בעצם בחור די נאה וששפת הגוף שלו משדרת שאולי שווה להמיס קצת את הקרח שליווה את התנהגותי המסוייגת.
"אז… כמה זמן אתה עובד פה?" שאלתי בניסיון לפתח שיחה ואולי ידידות, או יותר, עם הבחור בעל העיניים הכחולות ביותר שראיתי..
"כבר שנתיים" הוא עונה "וכל יום הוא הרפתקאה חדשה"
"מזל שהגעתי מוכנה להרפתקאות" אני אומרת ומגחכת במבוכה.
לעתים כל כך קרובות גיחכתי במבוכה. למעשה אותו צחוק עצבני הפך לסימן הזיהוי שלי במקומות רבים. היו מי שחשבו, והיו אלה כולם, שהצחוק מלמד על היותי עולצת ומלאת חיים ואני כמובן שיתפתי פעולה. לו רק היו יודעים את המבוכה העזה שאני חשה עם כל משפט שמשוגר אל העולם ודאי היו חושבים עליי בדיוק ההפך. ולא רציתי שיחשבו עליי ההפך ובעצם לא רציתי שידעו, שידעו מי אני באמת. לכן יצרתי דמות שלמה, קלה לעיכול, נעימה, מתאפקת, כזו שמתעלה על כל צורך לחפור אודותיה רבות. מה שאכל אותי מבפנים לא הפך עד אז לדיבור מעולם, רק למחלות מעיים וקיבה.
היום המשיך בנעימים. אורן סייע לי בהבנת הנהלים וצורת העבודה, שבעצם לא היה מסובך מדי ללמוד. בטח לא כשזוג עיניים חומות גדולות מביטות אלייך במבט רגיש של אח פסיכיאטרי מבין ומכיל. כך באמת חשבתי. הכרתי לאט לאט את כל המחלקה. חלק מהמטופלים נראו קשים להכלה, אחרים נראו מקסימים. מקסים במיוחד, אני מוכרה להודות, נראה אורן במדי האחיות הבהירים שלו ובהתנהלותו המשופשפת בבית החולים. קבענו להמשיך את הערב אצלו בדירה ושעתיים לאחר סיום המשמרת כבר היינו שרועים עירומות זה לצד זו. נינוחים ומחוייכים. אורן התיישב ולבש את הבוקסר הפרחוני שהיה מוטל על הרצפה. אני כרעתי במבוכה לצידי המיטה במטרה לאתר את תחתוני התחרה הצהובים שלי. באותו רגע עלה צלצול מהטלפון הנייד שלי ובמבט חטוף יכולתי להבחין שמורין על הקו. מוזר כל כך היה לקבל שיחה ממורין בשעה כזו ועל כן עניתי בבהלה וסקרנות "שלמה נפטר" מלמלה מורין. ושמעתי איך המנהלת הקשוחה, שבמשך עשור הובילה את בית הורים בהצלחה מרובה ובלב חסין לכל, בוכה.
פרק 7
למה בכלל להתבגר? למה חיים ארוכים. היום תבכו שהרגתי צעירה אך כשתהיו בני 90 עם אלצהיימר כולכם תקנאו בי. תזכרו במיכאלה שהלכה כשהכל עוד היה קל. גם אם אצלה כלום לא היה קל מעולם. אנחנו מתים פעם אחת וחיים יום יום. אפילו תינוק בין יומיים חי יותר משמת. הכל עניין של מה לימדו אותנו. אתכם, כל אחד ואחת מתלמידי החטיבה בפסגות שועלים: אורי, אביחי, ליאור, דודו, ינאי, אלה, שני, כולם, לימדו לפגוע. אותי לימדו להדחיק ולספוג, להדחיק ולספוג. וברגע שסיימתי להדחיק, אני פשוט לא מסוגלת לספוג יותר. רוצה ולא רוצה, מסוגלת ולא. רק עוד יום אחד, יום אחד, יהיה סבל כל כך גדול שמגיע לי לחסוך מעצמי. אפילו אחרי ששנאתם אותי כל כך שלמדתי לשנוא את עצמי, אני לא שונאת את עצמי כדי לאחל לעצמי דבר גרוע כמו לחיות גם מחר.
שלמה היה מבוגר ממיכאלה בשישים שנה פחות חודש ושבוע,כלומר כמעט בן 94, כשנשם את נשימתו האחרונה. מורין סיפרה שזה קרה לפתע, בלי מחלה קשה או פרידות מהסוג המיסטי. ביום שלפני הוא היה עייף כל היום וביקש בלי סוף שיביאו לו את המקטרת שלו, בה היה מעשן חשיש במסווה של "טבק", תוך שכולנו העלמנו עין. בשעה 20:00 לקח את התרופות והלך לישון. הניח את הכובע על השידה ולידו את המקטרת, קופסת עץ קטנה ושני פנקסים. הוא לבש את מכנסי הפיג'מה שקיבל בבית ההורים ולבש גופיה לבנה, את השיניים השאיר בכלי עוד מאתמול, חלץ את נעלי הבית הכחולות והדבר הבא שנודע למורין הוא שאחות הלילה מצאה אותו בשעה 24:00 ללא סימנים חיוניים. כלומר, מת.
כשזרחה השמש על עולם ללא מיכאלה, חביבה, ושלמה יצאתי מיד את ביתי ונסעתי לכיוון בית ההורים, בו לרגע נתן היה לחשוב שהעולם לא קפא. חיבקתי את מורין שישבה במשרדה ועשנה את הסיגריה האלקטרונית ללא הפסקה. אחרי עשור בבית ההורים, מורין נקשרה לשלמה כאילו היה הורה נוסף עבורה וכך נקשר גם שלמה למורין. אחרי הכל הוא היה הדייר הותיק ביותר בבית, כזה שנראה היה שיישאר עמנו לעולם. עיניים חומות עמוקות, קמטי חיוך עמוקים חרוטים על לחייו, שפמו דקיק ומטופח. או לפחות היה. שלמה של השנים האחרונות היה פחות ופחות שלמה ויותר ויותר זקן דימנטי מבולבל. אך עיניו ולבו הפתוח לכל אדם ובעל חיים, אלו היו חלק מנוכחותו של שלמה בבית ההורים עד הרגע האחרון. השעה הייתה רק שמונה וחצי בבוקר אך קשישים נמרצים מהדיור המוגן כבר החלו צועדים נמרצות, מי לבריכה, מי לחדר הכושר האיטי בעולם. בחדר האוכל ישבו שמואל ורונית והראו זה לזו תמונות מאלבומים בריח נפתלין. אף שעה היא לא שעה מוקדמת מדי עבור קשישים להעלות נוסטלגיה.
בהתחלה יהיה קשה לנשום, אני יודעת. אבל יום אחד עוד תזכרו בי בנוסטלגיה ותחייכו לעצמכם. תודה על הרגעים האלה שהעלו חיוך גם על פניי, כשעוד יכולתי.
משפט הסיום מהמכתב של מיכאלה הדהד בראשי. היא, דוקא היא, שקיבלה הזדמנות להפרד. להסביר. לנחם. דוקא על מותה לא אתגבר בכל ימיי חיי. חיוך קטן לא עלה על דל שפתיי מזכרון של מיכאלה, לא עד אז ולא מעולם. בכל פעם שנזכרתי בפנייה החזקות, בתלתלי הפרא, דמעה נצנצה בקצה עיני ועל פי רוב נשרה על הנייר. את חביבה ושלמה, שעשו דרך בת 90 שנה ויותר בעולם הזה, יכולתי להשאיר מאחור. מחוייכת הייתי נזכרת בשלמה המדדה ברחבי ההוסטל ושר שירים של דקלון ובחביבה הנמרצת מהדסת על הליכון במהירות 5.5. תמיד 5.5, חביבה האמינה שהמספר 5 מביא מזל.
אבל היום, היום קברנו את שלמה. והעצב עוד היה גדול ונוכח ואמיתי. בית העלמין ברחובות התמלא בבני משפחה רחוקים שמעולם לא הגיעו לבקר את האיש שהיה מוטל כעת בין התכריכים, עשור. כשההמולה הלכה ושככה, ישבנו אני ומורין על ספסל מוצל ועישנו סיגריה. היא אלקטרונית, אני מהסוג המסורתי. ריח מתוק של החשיש של שלמה הלך ומילא את האויר ומאחורי העץ הגיח לפתע הנכד הגבוה שפגשתי ביום עזיבתי, רק שבועיים קודם לכן.
"באת" הוא אמר בקול עצוב, נרגש ונעים.
מורין נעמדה מיד וחיבקה את הנכד אדום העיניים
"איך נתת לזותי ללכת?" הוא אמר ובראשו החווה לעברי.
הבטתי במבוכה על אדמת בית העלמין "אני מצטערת" אמרתי לו, כבוגדת שנתפסה בסרחונה.
הוא צחק. צחוק מהול בעצב אך אמיתי. צחוק שלר הזכיר בשום צורה את הצחוק העצבני שלי.
"יוני" הגיש לי יד עדינה וכשהנחתי את שלי בתוכה הוא פשוט עטף אותי באצבעותיו, כאילו אני הייתי זו שהוא בא לנחם.
אחרי כמה שאכטות ממה שיוני קרא "הפלסטלינה השחורה" נפרדנו, איש ואישה לדרכם. ואני, לרגע לא חשבתי שאראה את יוני בשלישית, אבל קיוויתי. קיוויתי מאד.
פרק 8
הייתי בת 26 כשאביב ואני התחלנו לשכב פעם בשבוע. אביב היה נשוי ואני ידעתי מזה, באותה תקופה נעדרתי כל סנטימנט למין האנושי ולא גיליתי אמפתיה יתרה לאשתו של אביב שנותרה בלילות בביתה בעוד הוא היה לוקח אותי באוטו הכחול שלו לבילויים הוללים ברחבי הארץ. אני לא יודעת כמה פעמים נפגשנו לפני שזה קרה. הוא פתח בקבוק של וודקה והחל מוזג ומוזג, זכרונות של אלכוהול על שולחן קטן בפאתי רחובות. דפיקה קלה נשמעה בדלת ואני כיסיתי את פלג גופי העליון בשמיכה. אביב תלש ממני את השמיכה ופתח את הדלת. חמישה מחבריו, זרים מוחלטים עבורי, נכנסו פנימה. אני לא יודעת כמה זמן זה לקח או מה בדיוק קרה שם אך יחד עם זרע השטן נטעו בי אותם שישה אנסים גם את האמונה כי מוטלת עליי קללה. האמנתי כי בשם הקארמה הרעה המוענקת לי בידי אשתו של אביב, נגזר עליי שלא להיות נאהבת לנצח. בכל לבי, נפשי ומאודי חשבתי כך. עד גיל 35. ואז פגשתי את יוני. אבל אוי, שוב, אני מקדימה את עצמי.
כדי לפגוש את יוני הייתי צריכה לפגוש קודם את עצמי. וכדי להכיר את עצמי, הייתי נאלצתי לאבד את מיכאלה. בשלב מסויים בחיינו לא ניתן היה להפריד ביני לבין מיכאלה, נשמותנו חסרות הגוף התחברו כל כך שיצרו מעין ערבוביה של פנים ושמות שרק הקרובים אלינו ביותר ידעו להפריד בתוכה בין הסיפורים והרגשות. בימים הראשונים אחרי פטירתה של מיכאלה שמעתי אסימונים בראשם של אנשים ברחוב נופלים, כשגילו מי מאיתנו עדיין מסתובבת ברחובות. אחרים הביטו עליי כאילו אני רוח רפאים. קשים במיוחד היו מבטיהם המאוכזבים של אלו שתהו איך ייתכן שדוקא מיכאלה, שהייתה המוחצנת מבין שתינו וזו שכולם חשבו שמאוהבת בחיים ובעצמה, דוקא היא מתה. בעוד אני, יצור כעור תלתל ומגושם בגודלו, ממשיכה להלך בינהם כאילו לא נפגעתי.
מעטים ידעו על הפגיעה אך כולם ידעו שהייתה כזו. גם אם עד היום שבו מיכאלה רצחה את עצמה אני בעצמי לא ידעתי.
באותו הערב מצאתי את עצמי בסלון ביתה של פסיכיאטרית מבוגרת שהביטה בי בעיניים לחות והבטיחה שלי זה לא יקרה. אני זוכרת שביטלתי את דבריה. שמעתי כבר כל כך הרבה פסיכיאטרים קודם לכן, במה היא יכולה להיות כל כך מיוחדת? מה היא יכולה לעשות שאף רופא לפניה לא עשה? עוד תרופה, עוד מרשם, עוד ניסוי בבני אדם. קשה מאד לרפא באמת משהו מופשט כמו נשמה פצועה. דיברתי ודיברתי, הסיפורים צצו מעצמם. החרם, ההתעללות, האונס המתמשך, הזוגיות המתעללת עם אלאור, האונס הקבוצתי. סיפרתי הכל וביני לביני שאלתי את עצמי איך יכול להיות שכל זה קרה ואני זו שיושבת כאן. מתוך שבאתי לספר את שקרה לי הבנתי לפתע כמה חזקה אני. ומאותו רגע, אי אפשר היה לעצור אותי. אף אחד גם לא רצה.
אני מתקשה מאד לחשב זמנים אחורה. בתוך הטראומה המתמשכת הכל נראה כמו תקופה אחת שלא נגמרת וקשה לפרק לשנים, חודשים, שבועות, ימים. כמו טריילר בסרט היו חולפי מול עיניי חיי בתיכון בכל נסיעה ברכבת, בכל הליכה לקולנוע, בכל מקום. מצאתי את עצמי פוחדת מהחברה כי כל פרצוף היה טריגר, כל צחקוק הוליד ניתוק, כל חוסר סימפתיה יצר דיסוציאציה וכל זיון שלח אותי למיון. שנאתי אנשים ואהבתי אותם ושנאתי אותי ואת כל מי שפגע בי, שנאתי גם. נזכרתי איך אמרה לי פעם מורין שזה לא הגיוני שאני שונאת את עצמי וכועסת שפגעו בי כי אנחנו כועסים כשפוגעים במי שאנחנו אוהבות. קשה היה לי להסביר למורין שאני לא אוהבת את עצמי בגלל שפגעו בי ולא ההפך. קשה היה לתווך לעולם את הקשר המופרך הזה ביני לבין עצמי. בין גופי לבין נפשי. בין מוחי המבריק, כישוריי יוצאי הדופן וההומור המשובח שלי ובין הגוף המחולל, המצולק, המגודל, השנוא. אתם ראיתם אותי ואת מיכאלה כגוף אחד, אני ראיתי את עצמי כשניים.

פרק ב'
יוליה עמדה בכניסה לחדר אחיות בתנוחה מפתה. התלתלים האדומים שלה שהיו עטופים בחצי מטפחת מנומרת נראו זרים כל כך במחלקה וזרקו אותי לימים אחרים בביה"ס. יוליה הגיע לקבל את הטיפול התרופתי שלה ורצתה גם לדבר. היו במחלקה עובדות סוציאליות, פסיכולוגיות, מרפאות בעיסוק ומדריכות אבל יוליה רצתה לדבר איתי. משהו במראה העדין והחזק בו זמנית של יוליה נגע ללבי והצעתי לה לשבת. היה קר מאד אז הצעתי לה לשתות איתי תה. יוליה חייכה ושאלה אם אפשר לקבל סוכר. הבחנתי שחלק מהשיניים שלה חסרות אבל היה משהו חינני בחוסר הזה. יוליה סיפרה לי ששנתה נודדת וזה מאד נדיר שזה קורה אחר הצהריים. בדרך כלל נדודי השינה תוקפים אותה דוקא בלילה. הצעתי ליוליה לוותר על השנ"צ המסורתי אם היא אינה עייפה אך יוליה המרוגזת הסבירה שוב ושוב שהיא אינה נרדמת למרות שהיא עייפה. "העינוי, הוא לשכב במיטה ולחכות לשינה. אני אף פעם לא בטוחה מה יגיע קודם, השינה או המוות. אני מרגישה את גלי המוח שלי כביםם ואת השינה קופצת עליי ואז נבהלת. חושבת שאולי זה המוות שבא. ומתעוררת". שתינו את התה והצעתי ליוליה להקשיב לנשימות שלה כשהיא נרדמת. נדמה היה שהיא מקבלת את זה ובמהלך השיחה היא נרגעה והתחילה להפתח. "גברת אחות חדשה" היא סיכמה בנימוס מעושה "את נחמדה".
כשהייתי חוזרת הביתה מהמשמרות במחלקה הרגשתי אחרת לגמרי מאשר בימי בית ההורים. הייתי חוזרת עמוסה באנרגיות, סיפורים והתרגשויות לקראת מה שעומד לבוא. היות והייתה זו מחלקה שיקומית לאשפוז קצר טווח התחלופה הייתה גבוהה ומדי יום היו התרחשויות ושינויים. חולים שרק לא מזמן הגיעו למחלקה כבר לבבשו את הג'ינס והטישירט וחזרו איש איש לביתו. מנגד, חולים חדשים התאשפזו בעבור כל אחד שעזב. העבודה לא פסקה מעולם. בין לבין הייתי משתעשעת עם אורן בחדר הצוות, מעולם לא בעירום מלא, למקרה ויקראו לנו. היחסים בינינו היו קלילים ומלאי הבנה, ידענו שהסיטואציה לא מאפשרת לנו להיות יחד ובטח שלא להפרד. אז פשוט היינו. לפעמים נפגשים אצלי בדירה ושוכבים עד הבוקר, לפעמים יוצאים לבר או הופעה. אורן היה בחור נחמד אבל גבר חלומותיי היה עתה חלום רחוק עדיין. סיפרתי לאורן, כמו ל\כל בחור שאיתו שכבתי באותה תקופה, על הקללה שהוטלה עליי. אורן לא הגיב וידעתי שהוא פוחד לומר לי שהוא לא אוהב אותי ואינו עומד לאהוב. למרות שגם אני לא אהבתי את אורן, כאב הדחייה הפאסיב אגרסיבית הזו עדיין היה נוכח במחשבותיי.
בימי שלישי הייתי הולכת לסבתא שושנה. סבתא שושנה הייתה כבר בת 87 אבל אפשר היה לחשוב שהיא בת 70 בקלות. היא התרוצצה בביתה בקלילות של איילה, מהנדסת את כל המאכלים האהואניבים מילדותי במספר סירים במקביל. תמיד כשנכנסתי לסבתא היא הייתה צוהלת לקראתי כל כך שעמוק בפנים האמנתי שהיא אוהבת אותי יותר מאת שאר הנכדים שלה. אהבתי לשבת עם סבתא, הייתי מספרת לה על העבודה ועל אורן. כמובן שהשמטתי את החלק על מהות הקשר והצגתי אותו כבן זוגי. בשביל סבתא, שתשמח. אם אף אחד לא יאהב אותי אף פעם, סבתא שושנה תמיד תאהב ומגיע לה לחשוב שהיא לא היחידה. לסבתות זה מאד חשוב.
המצב הלך והשתפר, הרגשתי טוב יותר. בזכות הרופאה החדשה קיבלתי רישיון לקנאביס ררפואי ונטלתי תרופות שהשתיקו את המחשבות הטורדניות מהיום יום והפכו הכל לקל יותר. ניתן היה לראות שאניי מתוחה פחות, עצבנית םחות ומחוברת יותר לגופי. הנשמה חזרה להתגורר היכן שנולדה ואני חזרתי להיות אלינור שלמה. כלומר, שלמה כמעט לגמרי. הגעגועים למיכאלה שברו את לבי מדי יום. עדיין המתנתי ליום שבו אחשוב עליה ואחייך כמו שהבטיחה, היום הזה לא הגיע עדיין. עליתי קצת במשקל והוצאתי את הכסף שלא היה לי על בגדים חדשים. קראתי פעם על תרפיה באמצעות סטיילינג ואני חייבת להגיד לכן, במובן מסויים זה פשוט קרה לי מעצמו. המעבר לבגדים צבעוניים יותר, נועזים יותר ואמיתיים יותר, מבחינתי, היה הכל. כעת, משגופי הושב לחזקתי רציתי לעשות הכל כדי לחגוג אותו ולהנות מיתרונותיו.
מהר מאד הפכתי מאישה אפרורית ומדוכאת לכוכבת פופ נוצצת. ככל שטיפחתי את גופי כפי רצוני: עגילים, קעקועים, ספורט או בלונד, כך גם הרגשתי מחוברת אליו יותר ורציתי להמשיך במלאכת הטיפוח הזו. לפתע תחושת העצמי המחודשת קיבלה ערך. כשהייתי מתנתקת הייתי מסתכלת על גופי המקושט כעת ומתקשה לעכל שהגוף הצבעוני הזה שייך לי. באותם רגעים התרשמתי מהגוף הזה אך לא יכולתי לאהוב אותו שכן מצאתי עצמי כלואה בתוכו מבלי יכולת להפעיל אותו ולכי תסבירי עכשיו למה את לא יכולה ללכת או לעשן משהו או אפילו לבכות.
זה תמיד התחיל עם כאב בטן. כבר המון זמן שלא הרגשתי את כאב הבטן הספציפי הזה. כאב שמתחיל ברחם ומטפס עד לחזה, מעיק, קשה לנשום. אחר כך מתחילה הסחרחורת ואני מוכרחה לשכב על הגב בעוד אני מזיעה כמו חזיר בתל אביב באוגוסט. גם אם קר מאד בחדר, גופי הופך בוער והזיעה, הנוגרת ממנו, מנקה בכל פעם עוד קצת מהרעל שיש בפנים. אני שכובה כעת על הרצפה בחדר אחיות, מקבלת את ברכיי על חזי ומתפללת שאף אחד לא ייכנס. הדבר הראשון שאני חושבת עליו הוא סוכר, אני מוכרחה להשיג סוכר. זה מגוחך, אני אחות, אני יודעת שאין שום בעיה עם נסכר שלי אבל אני רואה בזה מעין "קריז" ש\הוא לא בהכרח פיסי. מעבר ל\כך, אנח נאחזת בפתרונות אחרים ומסרבת להעלות על דעתי שהניתוק שוב מגיע. אורן נכנס ועאני אומרת ו שעאני לא מרגישה טוב. הוא מציע שאקח את המשך היום למנוחה ולשלווה. אני מופתעת מהרגישות של אורן לנושא ואז אני נזכר שהכל זאת מדובר באח פסיכיאטרי. לפתע אני מבינה שגם אני הייתי יכולה למצוא את עצמי במחלקה הזו בקלות. כל האסונות שמהם חמקתי בדרך. לפתע החיים נראים פחות מאיימים ואני חוזרת. "הכל בסדר" אני אומרת לו "לרגע נבהלתי אבל הכל טוב".
אני יוצאת מחדר הצוות לקראת החצר ומחפשת בעיניי אחר פינה שקטה שבה אוכל לעשן מבלי שהחולים יידעו כמה שאני אחות גרועה.. אחת העובדות הסוציאליות חולפת על פניי, אני חושבת שקוראים לה ענבר. היא קורצת אליי ושואלת אם אני רוצה להצטרף אליה לסיגריה, אני אוהבת אותה כל כך על זה שבזכותה, לראשונה בחיי, אני לא יושבת לבד בהפסקה. ענבר ואני מפטפטות, היא מספרת שהיא נשואה לאורטל שנמצאת עכשיו בהריון מתקדם עם בתן הראשונה, מספרת על סרט שראו אתמול, טיול שעשו בשבת. היא רגילה, אני רואה את זה. אני מזהה את הרגילים. רגילה שיושבת עם מוזרה, האם באמת פצחנו פרק ב'?
ביציאה הביתה אני חולפת ליד חדר המיון ומזהה פנים מוכרות ועצובות..ריח הבושם הלימוני והחשיש של שלמה עולה באפי כתזכורת מתוקה בעת אני נגשת ליוני, נכדו.
"יוני?" אני פונה בחיוך ובבהלה.
"היי" הוא מחייך אליי חיוך עצוב "אני כאן עם בת הזוג שלי, היא מקבלת נזעי חשמל..
"אוי!" אני מגיבה בכאב ובהלם, אם כי מה שכואב לי באמת זה לא הטיפול הקשה והכואב, מה שכואב לי באמת זה שליוני יש בת זוג."רפואה שלמה!"אני קוראת באכפתיות מזוייפת. באופן שלא משאיר מקום לספק שמדובר בזיוף.
"תודה" הוא עונה, המבט העצוב שלו לא נותן לי מנוח, מבט כל כך עצוב גם כשהחיוך פרוש על כל הלסת. "את יודעת? אני מתגעגע לסבא"
"אהבתי את סבא שלך מאד:" אני אומרת לו מעומק לבי
זוג ידיים עוטפות לפתע את עיניי ואני מריחה את ריח הבושם והסייגריות של אורן שמחניק צחוק אידיוטי. אני נבוכה עד עמקי נשמתי מהמחווה הילדותית במהלך שיחה על סבא שלמה, אבל לאורן אין שום תחושה לגבי מבוכה של אחרים. "אורן, די" אני אומרת לו
והוא, המום: "איך ידעת שזה אני?"
אני מתנערת ממנו ומגלגלת עיניים לעבר יוני במעין התנצלות ולעג. זו הפעם הראשונה שאני רואה את יוני צוחק בלב שלם. והלב שלי גם.

בדרך הביתה אורן שואל אותי מי הבחור הגבוה עם עיניי הבמבי. אני מספרת לו בלקוניות על שלמה שנפטר בלילה בו שכבנו לראשונה ועל יוני, נכדו. הוא נועץ מבט עמוק ורב משמעות בעיניי, מניע את ראשו ימינה שמאלה מכתף לכתף ולבסוף אומר "אה, אוקיי" אבל באותו יום הוא מפנק אותי קצת יותר מהרגיל.
יוליה מחכה לי בכניסה למחלקה ביום למחרת, שיערה אסוף ומבטה נעוץ באדמה. כשאני מגיעה היא מחייכת אליי בהתרגשות ומודיעה שחיכתה לי כל הבוקר. אני מחייכת אליה בחזרה, קצת נבוכה מהסיטואציה. עוד לא התרגלתי לעבוד עם נשים בנות גילי ובמידה רבה היה בכך עניין מביך יותר מאשר ביעבודה עם הקשישים. יוליה מתיישבת לידי כשאני מתחילה להכין את כלי העבודה ומספרת מבלי שאשאל "אמא שלי רעה, את יודעת? כשהגעתי לגיל 12 היא אמרה לי שהגיע הזמן להפוך לאישה ולהפוך לאישה זה אומר להפסיק לאכול. אוכל לא נתנה, לא שתייה, לא אהבה. הייתי אוכלת פעם ביום, וכסף היה! כל הזמן אמא אמרה לי ששמנות לא מתחתנות, שמנות לא יולדות. האמנתי לה. כשהייתה תופסת אותי אוכלת מאחוריי גבה הייתה קוראת לי חזירה, פרה וחבית, אם אכלתי ממתק היא הייתה גם מרביצה לי" הדרך שבה יוליה מספרת לי את הסיפור נשמעת לי מוכרת. הניתוק המוחלט מהסיטואציה, כך שנשמע כאילו היא מספרת סיפור של מישהי אחרת. עיניים יבשות, טון ענייני, הבעת פנים לקונית. היא מוציאה מכיסה מטפחת ורודה עם כוכבים "זה יהיה לך יפה: היא אומרת לי וקושרת את המטפחת ברכות לראשי. אני מסתכלת במראה ומחייכת לעצמי וליוליה.
אני מתחילה את היום בעבודה, יוליה חוזרת לחדרה ומבקשת שאבוא לראותה בסיום הסבב. ענבר, החברה הרגילה שלי, מנופפת אליי מצדו השני של החדר ומחווה על פיה בתנועה של עישון. אני מתמהמהת מעט כי בכל זאת יש סבב, אך מחליטה להתעכב במספר דקות ולהנות מהסיגריה. אני וענבר מתיישבות על ספסל צדדי במעון לניצולי שואה וענבר שואלת על הקשר שלי ושל יוליה. אני מבינה שהסתבכתי עם רגילה ומתחילה להלחץ, היא תכעס שעשיתי את עבודתה בשמה? דרכתי לה על הבהונות? "אל תקשיבי למילה ממה שהיא אומרת. היא משוגעת לגמרי. הכל שקר". מה היא אמרה עכשיו? מה אמרת עכשיו? אני נזכרת במילים הקשות שהופנו אליי אחרי שהם פגעו בי. המילה שקרנית מעוררת בי תחושות כבדות של נפגעת שעומדת וצועקת לעולם "הצילו", בעוד כולם מבקשים אותה להוכיח קודם כל שיש ממה. אני מכבה את הסיגריה וקמה.
. "יש לי סבב" אני אומרת בכעס
"נו מה?" ממשיכה ענבר את רצף הדיבור "מה נעלבת בשמה עכשיו?"
אני מנענעת את ראשי בתנועת שלילה איטית "אמא שלה פגעה בה" אני פולטת בקושי
ענבר צוחקת.
אני זועמת.
"אמא שלה מקסימה" היא אומרת "דואגת לה מאד"
שתיקה.
"היא סכיזופרנית, לפעמים הפסיכוזה גורמת לה להאשים את אמא שלה, לפעמים לא"
אני יודעת שיוליה היא סכיזופרנית ויודעת שבין היתר היא סובלת ממחשבות רדיפה והלוזיות. עם זאת, אני מתקשה לקבל את הנחתה של ענבר לפיה מדובר בשקר. אני רוצה לספר לה על האנשים המקסימים שאני פגשתי, כמה הם פגעו בי. רוצה לספר לה מה התגובה שלה ליוליה גורמת לי להרגיש. רוצה לספר לה איך ישבתי אני מול פסיכיאטרית לראשונה וסיפרתי לה כמה את כל סיפור המקרה בלי להזיל דמעה. אבל אני בוחרת בשתיקה, השתיקה טובה לחכמים. בחזרה לסבב אני חנוקה מתחושת הכעס והתסכול המלווה אותי בעקבות השיחה הכושלת. כועסת על עצמי ש"עד שמצאת חברה", "עד שמישהי שמה עלייך", כועסת ששוב קלקלתי הכל. בחדר השני, החדר של איסרא ונועית, אני מוצאת את הרופאה ואת אורן גוערים מעל נועית, מבוהלים.
"נועית התאבדה, נועית התאבדה" צועקת איסרא בבהלה.
הכל מתחיל להתערבב.גם כך
"אוי לא, אולי לא, נועית מתה"
הגוף שלי הופך למופשט
בכי פורץ במסדרונות השוקעים גם בשגרה בעצב, כעס ויאוש.
אני לא שם.
אני עם מיכאלה, אוחזת את ידה המתה, גוזרת לי תלתל חום בהיר בהיר בהיר מתלתלה, "לא שוב מיכאלה, לא שוב" ובוכה, ומתייסרת ובוכה.
יוליה רואה אותי מקצה המסדרון ומגיעה אליי בגרירת רגליים. דמעה מנצנצת מעינה אך היא שמחה לראות אותי. שוב. היא שואלת האם הכרתי פעם מישהו שהתאבד ואני אומרת לה שכן, אך לא מפרטת. מדליקה סיגריות לשתינו ומציעה להתרחק לכיוון המיון. יוליה מסכימה ואנו צועדות לבנייני הועדות המטורללים בבית החולים. אני במדי אחות ומטפחת ורודה, יוליה בג'ינס צמוד, חולצה צבעונית וכובע רחב שוליים. אני צועדת בנחישות, יוליה מושכת את רגליה ולפתע נעצרת. היא מניחה את ידה על חזה, אוספת נשימה עמוקה ומסתכלת עליי במבט מתרגש.
"את מריחה את החשיש?"
פרק ג'
יוני מנופף לי מרחוק ויוליה הנרגשת שואלת אם אני מכירה אותו. "בקושי" אני עונה, "חמוד" היא מציינת ברוב חרמנות. אני צוחקת, מספרת על החברה שעוברת טיפול בנזעי חשמל ומציינת את נאמנותו של יוני אליה. הוא מסמן לנו באצבעו שניגש אליו ומצביע על סיגריית החשיש הריחנית. יוליה רצה לכיוונו ואני אחריה "אסור לך, אסור לך". לפתע יוני שומט את הסיגריה ומביט בבהלה לאחור. אישה נמוכה עם מבט חתולי קוראת לו להכנס לחדר ומנופפת לו באצבעה בכעס.
"מה ד"ר טשרניחובסקי רוצה ממנו?" שואלת יוליה. ושואלת גם אני.
אנו ממתינות מספר דקות, יוליה מחפשת בעיניה את סיגריית החשיש ואני משימה את עצמי כלא רואה. עמוק בלבי אני מקווה שלא תמצא אותה. אני יודעת ששאר אנשי הצוות רואים את המציאות בבית החולים אחרת ממני. אולי בדומה לאיך שראיתי את המציאות בבית ההורים. חולים באים והולכים, מספרים, פיג'מות, בקושי בני אדם. משבחים את אלו שכמעט אינם נשמעים, מדברים במושגים של יעילות, השמת גבולות וענישה. אם מטופלת סכיזופרנית תחזור מבילוי עמי אוחזת בפייסל שמנמן וחצי מעושן, אין ספק שזה יהיה היום האחרון שלי בבית החולים. יוני לא יוצא מחדר הטיפולים ואני חייבת לחזור למשמרת. אני מפצירה ביוליה שתוותר על החיפוש והיא הולכת בעקבותיי בחזרה למחלקה. שם מקבלת את פנינו שגרה יגעה של צעקות, בטלנות וכעס. נועית כבר הספיקה להשכח.
אני אוכלת מש מונבט ושניצל טופו בחדר הצוות כשאורן נכנס ומגיש לי מעטפה חומה קטנה עם שמי עליה, בפנים יש כרטיסים להופעה של אהוד בנאי וברי סחרוף בתחילת החודש הבא. הוא אחוז שמחה ומחכה בחיוך פרוע שאצטרף להתלהבותו ואני, באמת, משתדלת. אני מודה לו ומנשקת אותו על הלחי, למרות ניסיונותיו לסובב את ראשי לפיו. "אם את מחפשת את מי לקחת…" הוא אומר לי בטון מבודח וקורץ, כאילו הדבר הכי ברור בעולם הוא יציאה משותפת שלנו. אני מהנהנת בראשי ואומרת "ברור" אבל שום דבר בעצם לא ברור לי.
בסוף המשמרת אני עוברת בחשאי בפינת העישון שבפתח חדר המיון ומדליקה, כמו במקרה, את פנס הטלפון. אני מרימה המרצפה פייסל שמנמן ושלם כמעט לחלוטין ומחייכת לעצמי כמנצחת.
שעה לאחר מכן אני שוכבת על הספה בסלון, רגליים מורמות על ידית ימין, ראש שרוע על ידית שמאל ובאמצע ערבוביית איברים גמישים. דמבו דבוקה אליי, דורשת חיבוקים ונשיקות. רוצה להתלטף. היא נראית כמו הדבר הכי חמוד בעולם והלב שלי קופץ כמו סוכריות קופצות לכבודה. אני מרימה את הטלפון, מדליקה את המסך, אין הודעות חדשות. על הטלוויזיה ג'יין מתלבטת בין רפאל למייקל ואני תקועה עם אחד, אורן, שאני בקושי מחבבת. ובכל זאת, אני שולחת לו הודעה, כי אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, וסקס זה הדבר הכי קרוב לכושר גופני שעשיתי בשנות ה30 המוקדמות לחייי.
בבוקר אני ואורן נוסעים ביחד לבית החולים והוא עוצר בדרך כדי לקנות לנו קוראסונים וקפה. כשהוא חוזר יש לו חיוך מאוזן לאוזן והוא נכנס לרכב ונותן לי נשיקה גדולה על הפה. אורן? מה?
"חשבתי על זה ואני מבין שאת רוצה שנקח את היחסים שלנו עיוד צעד אחד קדימה" הוא אומר, זה מגיע משום מקום מבחינתי.
אני מביטה בו ולא אומרת כלום, חצי חיוך סקפטי מעטר את פניי ואני משתדלת שלא לפגוש את מבטו.
"אני יודע איך זה אצל הבחורות, אוהבות את הסטטוס ואת המחוייבות וזה בסדר"
אני ממשיכה לשתוק. אין לי מושג איך אורן הגיע למסקנה הזו אבל אני לא רוצה לפגוע בו.
"נשים" אני ממלמלת
"נשים נשים" הוא חוזר אחריי וצוחק
"לא בחורות" אני מסבירה את כוונתי והוא מניף את ידו בביטול.
"כנסי כנסי לפייסבוק" אומר לי אורן בחגיגיות.
אני לא מאמינה למה שהדביל הזה עשה.
אחרי 360 לייקים ותגובות נלהבות קשה מאד להעלים עקבות משינוי מערכת היחסים בפייסבוק. אני יושבת מול המסך ונקרעת ביני לבין עצמי. אני אוהבת את זה? אני לא אוהבת את זה? מצד אחד, תמיד אהבתי תשומת לב והברכות מחממות את הלב והאגו. מצד שני, יש משהו בתפיסה הזו כאילו זוגיות היא הכל, כאילו שינוי מערכת יחסים הוא אירוע כה משמעותי בחיי, שמרגיז אותי. וכמובן,ישנו גם העניין הקטן הזה שאני ואורן לא באמת היינו ביחד. אם כי בשלב הזה אני הייתי היחידה שידעה את זה. תיארתי לעצמי שמיכאלה הייתה חיה עכשיו והייתי יכולה לספר לה על הפארסה הזו אך מיכאלה לא תחיה יותר. זו אני שצריכה להתמודד עכשיו.
"אלינורה" שואגת לכיווני יוליה ברגע שאני נכנסת למחלקה, היא מתקרבת אליי בצדדים זריזים ונראית שמחה מהרגיל. התלתלים האדומים שלי אסופים בקוקו והם מקפצים בעוד היא מנופפת בידיה וצוחקת רמות. "את ואורן זוג!" היא מדווחת לי עוד לפניי גינוני הנימוס המאפיינים אותה. ראשה נע מצד לצד בהנאה. לפתע היא נעשית רצינית, מתקרבת לאזני ואומרת "אני חשבתי את עם החמוד מאתמול". אני חושבת לרגע שאולי אספר ליוליה, שיוליה תבין. כשלפתע אני רואה אותה מחווירה, תופסת בראשה ומתיישבת. אישה בעלת מראה נעים וחיוך לבבי מתקרבת לעברנו, אוחזת בידיה שקיות של בגדים. העיניים שלה נראות כמו העיניים הכי עצובות שראיתי. היא מניחה את השקיות לידי וקוראת בקול רך "יוליה, תתלבשי, היום השחרור". יוליה לא עונה והאישה העצובה מביטה בי כמו מבקשת שאתערב לטובתה. אני מחפשת בזוית העין את העובדת הסוציאלית ותוך כדי קוראת ליוליה קריאות עידוד "יאללה יוליה, חיכית לשחרור!" אני מזכירה לה. "לא איתה" אומרת יוליה לבסוף ונדמה שהיא פולטת את המילים במאמץ רב מפיה. קולה נשמע נמוך וצרוד. "את רעה" היא אומרת לאותה אישה "את לא אמא שלי".
אמא של יוליה מוחה דמעה מקצה עינה ואומרת, ספק לעצמה ספק לי, "כמה עוד תכאיב לי הילדה הזו, כמה עוד תכאיב לי, מה עשיתי מה שזה מגיע לי? יד עדינה מונחת על כתפה של האם, שלימים למדתי ששמה לובה, זו היד של ענבר שממהרת להתערב בסיטואציה. היא מזמינה את לובה ויוליה להתכנס בחדרה המצועצע והן נגררות אחריה כרוחות רפאים השבויות בכבלי המערכת. הדלת נסגרת וכשיוליה ולובה יוצאות משם יוליה מוכנה לעזיבה. היא אינה מתעכבת להפרד ואפילו לא מסתכלת לעברי, היא מתלבשת בחטף. חולצה בצבע בורדו עז עם מחשוף נדיב וחצאית רקומה בשחור ובזהב. על שערה היא קושרת את אחת המטפחות שלה. היא נראית כמו האישה הכי יפה בעולם. לפני שהיא הולכת היא מחייכת אליי חיוך חסר שן ואומרת בלי להוציא קול "תעזרי לי אחותי".
היום ממשיך באופן שגרתי. אני עושה מאמצים אדירים מלהתקרב לאורן או לכל מי ששותף בבשורות החגיגיות אודותנו. עסוקה בבדיקות, זריקות, מקלחות וליווי של ריפוי בעיסוק. אני מבקשת מד"ר דניאלה, ראש המחלקה, לצאת מוקדם מעט מהרגיל כדי להתחמק מיציאה משותפת עם אורן. דניאלה לא שואלת יותר מדי שאלות, מבחינתה זו בקשה סטנדרטית. היא מהנהנת במהרה בראשה ומבקשת ממני לסגור את הדלת כשאני יוצאת.
הערב הזה יוקדש כולו לי. קניתי מסיכה עם קולגן לפנים ומסיכה עם קרטין לשיער, חלב סויה וניל לקפה מוקצף ענקי, קונוסים גדולים לגלגול פשוט ובטריות לויברטור. העונה הרביעית של ג'יין הבתולה בדיוק התחילה ואני מתכננת לעשות בינג' של שלושת העונות הראשונות לקראתה. אני מסיימת להתקלח, ריחות נעימים ותחושת הטהרות עוטפים אותי. אורן שולח הודעות ואני עונה לו בלקוניות שהערב מתחשק לי קצת זמן לעצמי, שהיום היה לא קל. יאמר לזכותו של אורן שהוא יודע לכבד את הבקשות שלי ומסכם את השיחה בהבטחה שנדבר מחר. אני עומדת להשתיק את הטלפון ולשקוע בעולמה המתוק של הסדרה האהובה עליי כאשר לפתע הטלפון מצפצף. שלוש הודעות בזו אחר זו, אני שונאת שעושים את זה. בחוסר חשק ממשי אני מציצה לראות מי הנודניק, אחרי הכל, דחיית סיפוקיפ מעולם לא הייתה הצד החזק שלי.
"מאמי ערה?"
"התגעגעתי"
"זה אלדד"
הלב שלי החסיר פעימה והחלפתי צבעים. איזו חוצפה זו לחזור ככה לחיים של בן אדם ולטלטל אותם, בלי הזמנה מוקדמת. בלי שנשאלת. קראתי את ההודה, כיביתי את המסך, הנחתי את הטלפון, הרמתי, הנחתי, הדלקתי, כיביתי. אולי לא בדיוק בסדר הזה.בדיוק קיבלתי החלטה חכמה ובוגרת לא לענות ואז הטלפון צפצף שוב.
"?"
אם יש משהו בעולם שיכול להוציא אותי מדעתי זו הודעה שבה מופיעה סימן פיסוק בודד. אולי בעצם יש דבר אחד נוסף, הודעה שבה חסר סימן ניקוד. מאז שבגרתי למדתי ששגיאות הקלדה וכתיב הן לא סימן לטיפשות או בעצם סימן למשהו, אבל סימן שאלה, סימן שאלה אחד קטן. זה לא מצביע על טיפשות, זה מצביע על זלזול. אז תשקיע עוד חצי שניה ופנק אותי בסימן שאלה. והנה, סימן שאלה בודד צועק עליי מתוך המסך.
"יש לי חבר" אני כותבת לאלדד
יש לי חבר, אני אומרת לעצמי. מקבלת החלטה לתת לאורן הזדמנות אמיתית להיות הבן זוג שהוא כל כך משתדל להיות.
"וואי מאמי שמח בשבילך! תצליחו. מחכה להזמנה לחתונה" עונה החלאה.
חלאה.
מה פתאום אתה שמח בשבילי?
כשמיכאלה עוד הייתה בשר, דם ונשמה היינו מדברות על דייטים הרבה יותר ממה שצריך. מיכאלה הייתה מספרת איך בסוף כל דייט היא מרגישה שהיא מצאה את האחת ואחרי שבועיים שום דבר מזה לא מוכיח את עצמו. צחקתי. סיפרתי לה שאצלי זה בדיוק אותו דבר, רק שזה לא מחזיק יותר מלילה. מיכאלה שנאה את הגברים שבחרתי לקשט איתם את הסיפור שלי. היא לא סבלה את אלדד ולמרות שגם היא הוקסמה מהחיוך הפסיכופטי של גיא, דעתה הייתה איתנה כנגד הקשר שלי איתו. שאלתי את עצמי מה מיכאלה הייתה אומרת על אורן, עצמתי עיניים חזק וקיוויתי לראות אותם מתיידדים, מול עייני עלה יוני. ובחזיון מאוחר יותר שהיה לי כשאכלתי פטריית הזיה, ראיתי בבירור את שני המלאכים שלי מיכאלה ושלמה יושבים מחוייכים בשמיים ומעשנים ביחד בשרשרת, מתכננים את השידוך השמיימי הזה. אבל לפני שזה יקרה, יעברו עוד כמה חודשים.
הטלפון שוב מצלצל, מה קורה היום?
אני מקרבת את הטלפון לאוזן ועוד לפני שאני מספיקה לומר משהו אני שומעת התפרצות סוערת מהצד השני "אלינורה!!" קורא אליי קול חצי ילדותי חצי זקן עם מבטא של חרדתיות.
"יוליה?!"
"אלינורה, מה שלומך? השגתי את הטלפון שלך מאיגור"
איגור היה אח במחלקה שהתיידד עם יוליה והיה יושב איתה בהפסקה לסיגריה ושיחות על פושקין.
"כן…" אני מחככת את גרוני שלא היה מוכן לפעולה בשעה זו של הערב.
"אפשר לבוא לגור אצלך? אני בורחת"
שתקתי כמעט דקה שלמה
"הלו? אלינורה? בבקשה?"
"יוליה, באמת שאני מצטערת אבל אני לא יכולה לעשות את זה. אני יכולה לעזור לך לקבל מגורים ועובדת סו…יו?… יוליה?"
הנחתי את הטלפון שוב על הספה בלב כבד. ויתרתי על התכניות שלי להערב והלכתי לישון עצובה ואוהבת את עצמי קצת פחות.
"מתוקה שלי!" קיבל את פניי אורן בבוקר בכניסה למחלקה, אני לא מאמינה שחשבתי לתת לו הזדמנות. אני מהנהנת בראשי בעצבנות, ספק מברכת ספק משתיקה את אורן. הוא שתה קפה וברגע שנפל מבטי על כוס הקרטון הענקית שאחז הוא התחיל להתפתל ולהסביר שבעצם הוא רצה לשמור אותו בשבילי אבל איחרתי והקפה כבר התקרר. העפתי מבט לשעון, נותרה עוד רבע שעה עד לתחילת המשמרת. "מתי הגעת אורן?" שאלתי אותו.
ולא חיכיתי לתשובה.
איסרא משתחררת היום והיא הסתרקה בכניסה למקלחת וחייכה לעצמה במראה. היא לבשה שמלה בצבע כחול שנתנה לה מראה פין-אפ שלא ציפיתי לו ממנה. במחלקה איסרא הקפידה ללבוש רק פיג'מות והייתה אוספת את שיערה ברישול. לראות אותה חוזרת למראה היום יומי שלה היה אחד המחזות הכי מתוקים שראיתי. בשעה 12:30 וחצי בדיוק איסרא יוצאת בפעם האחרונה מדלתות המחלקה, או לפחות בפעם האחרונה לעת עתה. היא מנופפת לנו בחיוך ונראית כמו דיילת אויר בשמלה התכלת ובמטפחת המשי הלבנה שקיבלה מיוליה. יוליה והמטפחות שלה. יוליה. שתי כפות ידיים אוחזות את הלב שלי ומטלטלות אותו בחוזקה, כמו בכל פעם שאני לא מצליחה לעזור למישהו. את לא יכולה להציל את העולם אלינור, אני אומרת לעצמי. הלב שטולטל בחוזקה צונח עתה למעמקי הבטן הרכה. עיטורי זעה מתחילים להופיע על מצחי וצווארי. אני מוחה אותם, מפשילה את שרווליי ומיישרת אותם. מוחה עוד מעט מהטיפות המלוחות הזולגות כעת לתוך עיניי, אפי ופי. אני מתיישבת. מחזיקה את עצמי חזק חזק שלא לפשוט את החולצה. חם לי כל כך. מסביב מתחילות כולן להסתכל עליי, חלקן נראות מודאגות, חלקן מחייכות מתוך אמפטיה. העולם כל כך מפחיד עכשיו, אני גוססת מול עינהן והן מחייכות. פונות בהינף ראש. "תנו לה אויר, תנו לה אויר" צועקת ד"ר כריסטופר שמתקרבת בריצה מהירה ככל שגילה מאפשר לה.
"אלינור? חמודה?" פונה אליי ד"ר כריסטופר כשהיא רוכנת לידי עם כוס מים
אני מסתכלת עליה והמילים לא מוצאות את דרכן מבעד לגופי החוצה. לא בדיבור. אני מזיעה אותן, אני בוכה אותן, בוכה עד שנשמתי כמעט יוצאת ממני. ואף מילה אינה יוצאת.
כן, זו אני, זו אלינור. אני יודעת. ובו בעת יש כוח חזק ממני ששולט כעת בגופי והמילים אינן חודרות דרכו.
פרק ד'.
כבר חודש לא הייתי בעבודה. אחרי שבכיתי את נפשי במחלקה עד שכמעט אושפזתי בה, נאלצתי כעת לצאת לתקופת צינון בבית. כי אצלנו במקצועות השיקום אומרים ש"כולנו קודם כל בני אדם", אבל זה לא כולל את הצוות. הסטנדרטים האנושיים המוצבים בפנינו הם מעל ומעבר לכל היגיון סביר. אסור לבכות, אסור לצחוק, אסור לגעת, אסור לאהוב. "הם בני אדם" אומרים לנו, כאילו לא ידענו כל הזמן. ומה איתנו? חודש של תקופת צינון כבר ילמד אותי איך להתנהג כמו אחות.
אכלתי תפוח ורוד ברכבת בדרך לרחובות כשלפתע נחת לידי גוף רזה וארוך. לפני שהסתכלתי ימינה הרגשתי את נוכחתו של יוני בכל מ"מ בגופי. חייכתי במבוכה והוא צחק. נתן לי ביד קופסה קטנה, ממש כמו זו שיום אחד קיוויתי שמישהו יביא לי בתוכה טבעת. פתחתי את הקופסה חצי בתקווה חצי בפחד ומצאתי בפנים שתי גולות שמנמנות של החשיש הידוע של סבא שלמה. צחקתי בקול. "איך לעזאזל?" שאלתי אותו וחתיכות קטנות של תפוח ניתזו עליו. גם יוני התחיל לצחוק. עד היום, חמש שנים מאוחר יותר, אין לי מושג איך יוני מצא אותי ברכבת ההיא והאם הוא בכלל חיפש.
כשהגעתי לרחובות היה מצב הרוח שלי מרומם כל כך שאפילו הנסיעה לצמרות שועלים נראתה לי פתאום נוסטלגית ורומנטית ולא כמו הטראומה בהתגלמותה. בכניסה למושב נרגעה מעט התלהבותי, עת נזכרתי בשנים הארוכות בהן שהייתי ב"תקופת קירור" בצמרות שועלים. תקופת קירור מחברים, תקופת קירור מאהבה, תקופת קירור מהצלחות, משמחה, מכל מה שאי פעם יכולתי לרצות כנערה צעירה במושב. חוץ מאשר אמא ואבא.
מאמא ואבא לא הייתה לי תקופת קירור לעולם.
אמא שלי נולדה בירושלים, אבא ברחובות. לצמרות שועלים הם הגיעו כזוג צעיר ועני בימים בהם זוג צעיר ועני עוד יכל לקנות בית נחמד במושב. הייתי בת שנתיים כשאמא ואבא התחילו לבנות את הבית ובת ארבע כשעברנו לגור בו. הייתה לנו גינה קטנה ובגינה אבא בנה לנו בית מעץ. גידלנו שרקנים ואפרוחים וכלב והיינו צוחקים ל כך הרבה כשישבנו ביחד שהיו אנשים שחשבו שאבא בטח מתעלל נו בסתר כי לא יכול להיות שהכל כך מושלם.
היינו שלוש בנות. הגדולה הייתה רחלי, הקטנה הייתה יעל. אני נולדתי בדיוק באמצע והייתי לכאורה מן גשר בין השתיים. בפועל רחלי ויעל היו דומות בכל, אני הייתי כוכב השביט של הבית. רק שבאותם שנים הייתי כוכב נופל. בכיתה ז' ערכתי טקס רשמי שבו הפכתי את מיכאלה להיות אחותי השלישית. רחלי ויעל לא התרגשו או נעלבו מהעניין. רק אני, כמו שאני, נעלבתי קשות מאדישותם כלפיי בגידתי. עמוק בפנים ייחלתי לכך שרחלי ויעל יהיו עוינות כלפיי מיכאלה, ישנאו אותה ויגרשו אותה מפתח ביתנו שהרי – מיכאלה אינה בת משפחה. אך רחלי ויעל היו מחייכות תמיד בנימוס אל עבר חברתי עם תלתלי הדבש וחולפות הלאה.
כשהייתי מגיעה למשפחה של אלינור, אז הרגשתי יותר מתמיד כמה לא רצויה אני בעולם הזה שאני חיה בו. אלינור אני אוהבת אותך אחותי אבל את החיבוק שאת קיבלת בבית אני לא קיבלתי מעולם. תמיד ראו בי משוגעת, פריקית, קריפית. בוגדת מגדר. הבחירה היחידה שהייתה לי הייתה בין שנאה בחוץ לשנאה בבית, בסופו של דבר התרגלתי לשנאה שהרי היא הייתה כל מה שהכרתי. כמה קל להיות שנוא, לא הייתי צריכה לרצות כל הזמן, לא עניין אותי למצוא חן. שנואה, מנודה, לאן כבר יש לרדת. הכל טוב. ורק אצלך בבית, אלינור, שם ראיתי אהבה ונחנקתי. כי בעולם שבו ברירת המחדל היא שנאה, אהבה קשה מנשוא. כפרה עלייך אלינור, אם נשארתי עד היום זה היה בשבילך ואולי, כמו שאני מכירה אותך, עוברת לך בראש המחשבה שאם הייתי חברה טובה באמת הייתי לוקחת אותך. אבל אלינור, יש לך משפחה, אל תוותרי עליה. אלינור, הדי.אנ.איי עם היכולת להיות נאהבת קיים אצלך אלינורי. תהני ממנו חיים שלו. ונפגש בסוף (או על אסיד!)
אמא ואבא שנאו שעשיתי סמים. שנאו ששתיתי אלכוהול. שנאו שעישנתי סיגריות רצו אותי הילדה הטובה שמעולם לא הצלחתי להיות. הייתי ילדה טובה, פשוט אחרת. נמשכתי לעולם הרוחניות, ההיפי כמעט. האמנתי בכל לבי באהבה ובשלום, גם בשנים שבהן הרגליים היו לגמרי על הקרקע. בדיסוננס שבין העולמות האלה ניצח לבסוף המכתב של מיכאלה, כשהחלטתי שעכשיו, לזכרה, בגיל 32, הגיע הזמן להתנסות באסיד לראשונה.
נסענו לים, אני והחברים, לעסנו קרטונים וירקנו אהבה וקשתות בענן. רקדנו כל הלילה, בכינו וצחקנו. לראשונה בחיי ראיתי את העולם ממיליון נקודות מבט, כאלו שלא היו שלי. עשרים אנשים, עשרים עולמות, סיפורים, פרשנויות, זכרונות. הכוכבים בשמיים נצצו בHD שובלים של אור נכרכים מאחוריהם, כמו מיליון כוכבי שביט בשמיים. הים נראה כל כך אינסופי ועם זאת יכולתי לפתע לראות כל טיפה וטיפה ממנו. חזקה במיוחד הייתה התחושה שנוצרה אצלי סביב כל טיפת מים וגרגר חול. העולם התקיים פתאום מכל כך הרבה פרטים קטנים ולכל פרט ופרט היה חלק מלא בחוויה, כל אחד מאיתנו הרכיב אותה. ואם לא הייתי אני נוכחת בסיטואציה או לא היה נוכח הפרח הצהוב שהביט אליי חצוף וגבוה מתוך שיח קוצים יבש, היה חסרוננו שווה ערך. וכולנו בעולם למען החוויה שלנו, כל גרגר וכל טיפה, כל נפש חיה וכל נפש מתה. ומיכאלה, שמתמזגת עם הכל כמו לא הייתה מעולם גוף חומרי בעולמינו וכמו מי שמעולם לא עזבה אותו.
כשהשקיעה התחילה לעלות שכבתי על החוף וכל גופי אמר שינה. המוח היה עדיין ער לחלוטין. מצאתי את עצמי כלואה בתוך גופי בצורה אחרת לגמרי ממה שהכרתי עד כה. לפתע נהניתי מחוויית הניתוק המשחררת. מהיכולת לישון ולחשוב בו זמנית, מההמתנה לכיבוי שיגיע. אחר כך ישנתי 24 שעות וכשקמתי הכרזתי על אסיד כעל התרופה שלי.
ומיכאלה, כמו שהיא חיה ברגע הזה כך היא גם מתה בו סופית.
יום אחד אתם תבינו פתאום מה קרה. אולי תהיו בים או ברכבת או בשיעור באוניברסיטה ופתאום ייפול לכם האסימון. מיכאלה מתה, מיכאלה לא פה. רצחנו את מיכאלה. או שהיינו הסיבה היחידה שהיא החזיקה עד אז בחיים. אם שנאתם אותי בחיי, אל תשתדלו כעת להיות מהטמה גנדי. אם אהבתם אותי בחיי, שמחו בשבילי, אני סוף סוף רגועה.
סוף השבוע בצמרות שועלים עבר ברגיעה מושלמת. ביליתי את רובו במצב מאוזן ואפשר לספור על יד אחת את כמות הפעמים שנדדתי ממקום מרבצי לביצוע פעולות של ממש כמו אכילה או שירותים. אמא הכינה כרוב ממולא ואת האורז האדום הטעים עם המון פול ירוק וחתיכות של סויה מטוגנת. אבא הכין מרק תירס ועוגת גבינה לקינוח, רחלי הכינה סלט קינואה ובטטה, יעל הייתה בצרפת. אני לא הכנתי כלום, אני אף פעם לא הכנתי כלום. הייתי קונה לפעמים פרחים או אבטיח אך היום הגעתי בידיים ריקות ועם בשורה חלולה על בחור עם עיניים ירוקות וכוונות טובות אך בלי עתיד איתי. רחלי התקעשה שאני חייבת להפסיק לפסול את עולם, שיש גם אנשים באמת באמת טובים. אמא הנהנה ברקע, דורשת ממני להתפשר ולוותר על הפנטזיה של אהבה גדולה.
"אלי, את כבר בת 35" אומרת אמא בחיבה פאסיב אגרסיבית "את כבר לא ילדה"
אבא צוחק "אין לך מה למהר בינתי, תאמיני לי. עוד יעמדו אחרייך בתור"
"מה יעמדו בתור?" מתערבת עכשיו רחלי "היא בת 35 אבא , היא כבר חצי גריאטרית מבחינה זוגית"
שלושתינו מסתכלים עליה, ספק צוחקים ספק המומים, היא צודקת.
אני מחבקת את דמבו "היחידה שלא שופטת אותי" אני אומרת בקול רוטן
רחלי מגלגלת עיניים בבוז
אמא מחייכת בחיבה לדמבו
אבא קם והולך לחתוך אבטיח.
פרק ה'
יום ראשון אחרי שבת בצמרות שועלים הוא תמיד יום ראשון קשה יותר. החזרה מהבועה הילדותית אצל ההורים, בה עושים בשבילי הכל, חונקת בגרון. אני מגיעה לעבודה, לראשונה מזה חודש, עם פרצוף של מי שנזרקה מהמיטה. בגדי האחות שלי מונחים על הגוף ברישול, מקומטים. השיער פרוע, עיגולים שחורים סביב עיניי ואני מאופרת ברישול לא אופייני. שיעבור היום הזה, אני חושבת לעצמי, רק שיעבור קצת.
חדידה, אחות חדשה במחלקה, ממתינה לי בחדר הצוות ומביטה בי בכעס כשאני נכנסת באיחור של 40 דקות.
"זה אף פעם לא קורה לה" אני שומעת את אורן מאחוריי מגונן עליי בצורה שאין מאולצת ממנה.
"אה הנה החבר שלה בא להגן עליה" אומרת חדידה בזלזול ומניפה את ידה בביטול.
אני מנידה את ראשי מצד לצד וקורסת על הכסא, אורן מנשק אותי על הראש ואני שולחת אליו חיוך מעוך.
"איך היה ברחובות?" הוא שואל במרץ שאמור להיות פשע בשעה כזו ביום ראשון
"צמרות שועלים" אני מתקנת אותו, כמעט מתוך הרגל "היה רגוע" אני אומרת.
בלב אני חושבת כמה טוב להיות ילדה קטנה של אמא ואבא כשאת לא ילדה קטנה, אבודה ודחוייה באמת. צמרות שועלים הייתה מרכז הטראומה והייתה גם מרכז הריפוי, כך גם הילדות שלי. כתם שחור ומכוער שזור בנקודות אור קטנות ובמרכזו אחת גדולה, מיוחדת, חשובה, מרפאת ויחידה – המשפחה שלי. הייתי מנסה להסביר את זה לאורן, אך לפני שהשיח מעמיק חדידה טומנת בידי צרור מפתחות וטאבלט נתונים. יאללה לעבוד.
אני עוברת בין החדרים ומזהה מעט מאד מהמטופלות במחלקה. האחדות שנותרו מהתקופה שלפני הצינון מביטות בי בהפתעה, כמו לא ציפו לראות אותי חוזרת ללבוש את מדי האחות בשנית. כולן מתחילות להתעורר בדממה מתוחה של בוקר, רק אחדות מהן נזקקות לעזרה. ברז האמבטיה הקטן נפתח ונסגר, רוחץ פנים, שיניים וידיים, מהווה פס קול מושלם לבוקר שכזה. המטופלות מתחילות להתגלגל באיטיות לעבר חדר האוכל כשבחורה יפה ורזה כגבעול שרוף מתיישבת על הרצפה וחיוך אטום על פניה. מבטה כמו חודר את חדר האוכל ועובר דרכו אל החצר הקטנה וממנה אל העולם. היא מנענעת בראשה באיטיות דרמטית מצד לצד ובסנטרה מחווה על התור המשתרך של המטופלות הרעבות. העובדות הסוציאלות ומדריכות השיקום טרם הגיעו ואני רואה את אורן מזדרז לעברה, מבטו מלמד על ניסיונות עבר כושלים לדבר ללבה ועל תקווה סמויה שמישהו יעשה את זה קודם. בעוד עינו מתחילה להתעקל לכיווני אני מסתובבת בחופזה לפתח חדר האוכל כמו לא הבחנתי במטופלת הסוררת או באורן האץ רץ לעברה. חדר האוכל מתחיל להתמלא ואני מחייכת לעצמי ומתמלאת רגש חם כלפי הנשים העצובות והשקטות המביאות את המזון לפיהן בשמחה. רגליי עומדות לשאת אותי לקראתן.
"מיכאלה" אני שומעת לפתע את אורן בקול נוזף.
לבי מחסיר פעימה והדם הזורם בעורקיי עוצר לרגע מפעילותו. אני עוצמת את עיניי, מנסה להתאפס, לדבר אל עצמי בהיגיון, להרגע. שוב ושוב אני רואה את פניה של מיכאלה שלי. מחייכת, בוכה. צוחקת וסוערת. זו מיכאלה שלי והיא איננה. מיכאלה אחרת יושבת עכשיו על רצפת המחלקה ומסרבת לקום. אליה אורן מדבר.
אני מסתובבת לעברם של אורן ומיכאלה מבלי שאוכל אפילו לבחור האם אני רוצה בכך, עיניי נמשכות לפניה העדינות כמו שיתושים נמשכים לסוג דם או. רגליי נושאות אותי אליה ושאר העולם מטושטש לרגע. צליל השם שלה משפיע עליי כמו זריקה בישבן. מיכאלה, מיכאלה. אני עוצרת לידה. מביטה על אורן, עליה, על הרצפה במבוכה ושוב על אורן.
"זו מיכאלה" הוא אומר, כמו לא קרה דבר "היא הגיעה לכאן כשהיית בחופש"
מיכאלה צוחקת
"ויש ילדה אחת קוראים לה דניאל… הם לא קוראים לה דניאלה…."
היא שרה עכשיו בקולי קולות
"רק לשם שלי קשה להתרגל… אז הם קו…"
השירה נקטעת כשכסא נזרק בחדר האוכל. מיכאלה לוטשת עיניים סקרניות לכיוון חלון הזכוכית הגול ומנסה לזהות את הדרמה המתרחשת. היא עדיין איננה קמה ממקומה אך בהחלט מרצינה. אוורן מנצל את ההזדמנות על מנת להרים אותה ולהוליך אותה ל/ולחנה. מרחוק אפשר לראות את מכאלה שותה כוס קפה שחור חזק ומביטה בסלידה על האוכל. מאוחר יותר אלמד שמיכאלה סכיזופרנית ומאמינה שמנסים להשתיל לגופה מכשירי ריגול דרך המזון. באותו רגע אני חושבת על השם שכל כך קשה להתרגל אליו אך קשה עוד יותר להתרגל לחיים בלעדיו.
מיכאלה הקטנה, כך קראתי לה ביני לבין עצמי, דיברה רק במילים בודדות ורק לעתים רחוקות. כמעט בהפתעה הייתה פתאום הודפת מילה מתוך פיה. בטיפולים, כך סיפרו הפסיכולוגיות והעובדות הסוציאליות, הייתה פתאום פורצת ברצף של דיבור מהיר וברור. חוזרת בבהלה על אותם התכנים, על המזונות המסכנים את שלומה, את בטחונה ואת חייה. על התזונה האדוקה שפתחה בעצמה כדי לשרוד. היא הייתה מתיישבת וקמה תוך כדי שרצף הדיבור שלה לא נקטע לרגע והדבר היה מדהים בעיניי. אני נוכחתי בפגישות כצופה, למקרה שתתפרץ. למיכאלה הקטנה לא היה אכפת שאני נוכחת בחדר, נדמה היה שאפילו להפך, היא נהנתה כשהיה קהל לסיפורים שסיפרה. לעתים הייתה מסתובבת אליי ומחייכת. מעולם לא התייחסה בדיבור לקיומי ולמעשה מעבר לשמה לא היה משהו מיוחד בקשר בינינו. מלבד העובדה שהייתי טורחת על התאמת תוספי מזון לצרכים שנוצרו בשל המחלה לא המשכתי להקדיש לה תשומת לב מיוחדת.
מיקה וליה היו שתי המטופלות החביבות עליי בשלב זה במחלקה. הכל היה רגוע מסביב כחצי שנה אחרי שחזרתי מתקופת הצינון שלי. מיקה הייתה אישה טרנס גבוהה וחייכנית שמאחוריה ארשת הפנים הנעימה שלה הסתתר דכאון עמוק על כל מה שחלמה להיות והחברה לא איפשרה לה. ליה הייתה בת הזוג של מיקה, אישה גבוהה עם פנים רציניות ותלתלים נפוחים שהייתה מדברת כל כך חזק ששמעו אותה עד מחלקת הפרעות אכילה. תמיד אומרת רק דברים טובים. ליה החמיאה לכולן כל הזמן, צחקה מבדיחות עבשות כדי לא לצער את המספרת והייתה אוהבת במיוחד לספר כמה היא אוהבת את מיקה לכל מי שהסכימה לשמוע. היה בה משהו טהור, שונה ממיקה שהייתה חדה להפליא ובעלת ידיעות בלתי נגמרות. לעתים היה נדמה כאילו מיקה מגנה על ליה מהתמימות בעוד ליה מגנה על מיקה מכל מה שהתמימות היא ההפך ממנו. יחד יצרו אישות זוגית שובת לב. מיקה וליה, מיקליה.
בצהרי יום שישי ישבו מיקליה על שולחן מרובע בחדר הפעילות ולטשו עיניים סקרניות יחד בפנים שלא הצלחתי לראות. כל מה שראיתי היה גב זקוף וערימת תלתלים אדומים קשורים בסרט. אלוהים שישמור, חשבתי לעצמי. לזה לא הייתי מוכנה.
משהסתיימה השיחה המשולשת קפאתי על מקומי בחרדה איומה. הרמתי גיליון רנדומלי ודפדפתי בו במרץ תוך שאני מעבירה משקל מרגל לרגל בחוסר נוחות. כשראשי קבור בגיליון הרגשתי את עיניה של יוליה ננעצות בי עם כל הפגיעות שבתוכן.עם כל הזעם. כאילו חודרות בי שני חורים של שנאה. ואני כל כך אהבתי אותה. היא עברה לידי כמו הייתי עציץ או פסל ואז כמו התחרטה עצרה לפתע, הסתובבה לעברי. התקרבה בחזרה עד שעמדה ממש בצמוד אליי ואז לחשה בקור מצמית לעברי "בוגדת" וחיככה בגרונה כמי שמבשלת עבורי סמוחטה עסיסית. הרמתי את ראשי להביט רק לרגע בפנים האהובות שאליהן התרגלתי להביט בחיוך ולא באימה "מה חשבת?" היא שאלה בקור "שלא נתראה שוב? את עד כדי כך טיפשה?" היא הנידה בראשה לאות זלזול ואז הסתובבה. כשחלפה על יד תחנת הצוות הרפואי היא נופפה במופגן לעברה של ד"ר כריסטופר והצביע עליי. "זאת שלא תתקרב אליי" היא צעקה והמשיכה בדרכה מבלי לחכות למענה.
באותו רגע, הבנתי שזמני במחלקה קצר. לאחר ששטפתי את פניי באגרסיביות תחת ברז רעוע ניגשתי ישירות לאחות האחראית והנחתי בידיה מכתב התפטרות לאלתר. הבנתי כי המחלקה מביאה אותי שוב ושוב למצבי קיצון שאין לי כוחות לעמוד בהם. רציתי לחזור לבית ההורים, אמנם שלמה וחביבה לא היו שם יותר, אך זכרון של צוות נחמד, מנהלת נהדרת וקשישים נוחים לטיפול. במסדרונות המחלקה חייתי יום יום מחדש את מיכאלה, בבית ההורים היו אנשים בגיל שמיכאלה כבר לא תהיה לעולם.
עוד לפני שנסעתי נחושה אל בית ההורים ברצון להתחנן על נפשי, קראתי לאורן לחדר השירות והסברתי לו בנימוס שזו לא אני, זה הוא. ויאללה ביי. הוא מנסה, נעמד על רגליו האחוריות, דורש הסבר. ואני, בצעד שאינו מתאים לי אך כעת כה מתבקש, איני מביטה לעברו ופשוט פוסעת אל חיי החדשים. כי כך החלטתי וכך, יהיה.
ףבכניסה לבית ההורים אינני מזהה אדם, גם הדיירים וגם הצוות נראים כמו התחלפו לחלוטין. אני מופתעת, נעדרתי מהמקום בקושי שנה ומעולם לא היה בו קצב תחלופה מהיר כל כך. מצד שני, חשבתי לעצמי, בלי שלמה וחביבה כולם מבחינתי זרים. בספסל של חביבה ישבו קשיש ומי שנראתה כבתו, ליד השומר ישבו שלושה קשישים ושיחקו ברמיקוב תוך צחקוקים רמים מעת לעת. המשרד של מורין היה חצי פתוח וכבר ממרחק של כמה מטרים זיהיתי כי יושבת בתוכו אישה אחרת ומולה, בחור. אני לא מזהה את שניהם.
בכניסה למשרד מרימה אליי מבט אישה בשנות ה-40 לחייה, שמיד אגלה ששמה דורית והיא המחליפה של מורין בשלושת החודשים האחרונים. היא מחייכת אליי חיוך נעים ותוהה לגבי מעשיי במקום. עוד בטרם אני מעלה על דל שפתיי תשובה הסתובב אליי האדם הנוסף בחדר וזיהיתי את פניו הנעימות של יוני. "זאת?" הוא אומר לדורית "זאת הכי טובה שהייתה כאן". דורית מחווה באצבעה על כסא ומחייכת, היא אישה בעלת סבר פנים נעים מאד. אני מתיישבת בהיסוס על הכסא הפנוי ומביטה על יוני בשאלה "סבתא" הוא אומר ומצחקחק "עכשיו אני הנכד של נורית בשבילך" וקורץ. והחיוך שלו הכי יפה בעולם.
אני זוכרת ששלמה היה אלמן ומתביישת לשאול, יוני מסביר מיד ששלמה היה סביו מצב אמו ז"ל ואילו נורית היא אמא של אביו ז"ל. ליוני אין הורים או אחים והוא מטפל בסבתותיו. סביו אינם עוד.
"מספרי קשר לשעת חירום?" מחשבותיי נקטעות כשגלית שואלת את השאלה.
יוני חושב מעט "תרשמי את אשתי" הוא עונה
ואני תופסת את הכיסא בכף ידי המזיעה, ראשי נזרק לכסא הפלסטיק בבית הספר היסודי. שוב הרגשתי לא אהובה, דחויה, מרומה כמעט. אשתו?
אני מהנהנת לאורך כל השיחה מבלי לשמוע מילה ממה שנאמר. בראש שלי רצות מיליון ואחת סיטואציות שבהן אני מדמיינת את יוני אוהב את אשתו, צוחק עם אשתו עליי, בוגד באשתו אתי, צוחק איתי על אשתו. אני מדמיינת אותה יפה יותר ממני, רזה יותר ממני. היא בטח משהו מיוחד. כשהשיחה נגמרת דורית מתפנה אליי.
"הכל בסדר?"
אני שותקת ומהנהנת, ממצמצת בעיניי בחוזקה בניסיון לודא שאני ערה ולא חולמת.
דורית קמה ומגישה לי כוס מים "קרה משהו?" היא שואלת שוב
"אני מתרגשת להיות פה" אני שולפת תשובה ממעמקי ראשי ומתרשמת מהיכולת שלי להגיב בצורה כה הגיונית גם כאשר אני המומה ומשקרת.
דורית מחייכת חיוך עצוב "אני מתנצלת אלישבע"
"אלינור"
"אלינור. אני מתנצלת אלינור"
"אוקיי… מה קרה?"
"מקום העבודה האחרון שלך מסרב להעביר המלצה אודותייך וכאן הצוות די צפוף…" היא משקרת לי במצח נחושה. אני לא מבינה מה קורה.
"אבל…" אני מתחילה לענות ומרגישה שהדמעות כבר מטפסות אל פתח העיניים, גורמות לעיניי להאדים ולהבהיק, עוד רגע מתגלגלות אל מורד הפה. אני שותקת, לא רוצה לבכות מול אותה אישה זרה. אני מתחילה לקום בדממה אך דורית עוצרת אותי
"אל תפגעי.. את מקסימה ושמעתי עלייך דברים טובים ו…"
"אז למה?" אני שואלת לבסוף והדמעות מתגלגלות ואז זורמות בשצף לא אלגנטי ומרטיבות את פניי ואת דש חולצתי. אני רוקעת ברגליי בכעס. תופסת את שיערותיי ומושכת בהן. המון שנים שלא היה לי התקף מהסוג הזה, אני חושבת שהם הפסיקו בערך כשמיכאלה מתה. אני מנסה להרגע, בחיי. מנסה לתת לדורית להתקרב אליי אך מתוך רפלקס סוטרת לה כשהיא מנסה להניח יד על כתפיי.
בשלב הזה דורית כבר אינה רגועה ונעימה כפי שהייתה עת רק נפגשנו, היא אינה מאמינה לאקט האלים שחוותה בזה הרגע ואז אומרת "את מבינה שאלו הדברים שבגללם אף אחד לא רוצה להעסיק אותך, כן?"
אני צורחת ובוכה, כבר מזמן אינני שומעת את דורית אלא את אורי מכיתה ז', זורק אותי משולחן הילדים האהובים. זורק את התיק שלי מהחלון. זורק אותי, יחד עם עוד חברים, מהחלון. אני שומעת אותם בזמן שהם פוגעים בי, מחללים את גופי, מפקיעים אותו ממני. הכל מתחיל להתערבב. דימיון ומציאות, אני ומיכאלה. ומיכאלה, הכאב שהיא חוותה שהביא אותה לפגוע בעצמה, האם אני חווה אותו עכשיו?
דורית ממשיכה להטיח בי בזה אחר זה את הכשלונות שלי "ריב עם אחות, רומן לא מותאם עם אח, התחצפות לרופאה, התקף חרדה, התקף חרדה, בכי לא מותאם… איך את חושבת שאפשר לעבוד ככה?"
אני לא מאמינה למילים האלו שיוצאות מפיה של מי שעד לפני רגע חשבתי שתבכה מרוב שמחה על שובי לבית ההורים. בכל לבי האמנתי שנוכחותי שם חסרה וששטיח אדום יפרש לרגליי את אפסע במסדרונות המאירים עם תמונות הפרחים ושאריות הקישוטים ממסיבת פורים. במקום זאת, אני מלווה על ידי המאבטחת אל מחוץ לבית ההורים. לפני שהמאבטחת מגיעה דורית עוד מספיקה לומר לי שאולי זה רעיון לא כל כך גרוע שאלך לאשפוז. המחשבה על חזרה למחלקה שבה עבדתי כמטופלת קשה מנשוא ומשם אני לא זוכרת.
זה לא היה מתוכנן. לא רציתי לעשות את זה. לא ישבתי וחשבתי ותכננתי איך אגמור את חיי. זה פשוט קרה, הגיע הרגע הזה שבו הסבל והכאב חזקים מדי מכדי להכיל אותם. כל איבר בגוף מרגיש את הסבל הזה, העיניים הממצמצות בלי הרף, השפתיים הננשכות שוב ושוב, הלשון חסרת המנוחה, הגב השפוך, הצלקת הענקית במפשעה, הפציעה בפי הטבעת, החולשה ברגליים, השנאה למיכל הזה שמכיל את נשמתי. לחיי. אני לא רוצה למות, אני פשוט לא מסוגלת לחיות יותר.
אני נזכרת במשפט האחרון במכתב של מיכאלה ועוברת כצ'ק ליסט על כל הסיבות שציינה. גם הגוף שלי כבר עייף כל כך, והנפש. אני מתיישבת על הספה בדירה, אפילו לא מדליקה את האור, מוציאה מהמקרר בקבוק וודקה ומתחילה לשתות. מדליקה ג'וינט ועוד אחד ועוד. שותה עוד כוס. זה לא עוזר, עדיין כואב לי. אני נגשת לחדרי והופכת את מגירת התרופות עד שנופלת בחלקי קופסה של קלונקס. אני בולעת אחד, ועוד כוסית ועוד ג'וינט. עדיין כואב, כלום כבר לא יקרה לי. אני בודדה ואני לבד, אף אחד אף פעם לא יאהב אותי, אין מה לאהוב בי, וליוני יש אישה. כמה שאני לא מתאמצת בסוף אני נופלת. נשברת. האישיות שלי מפילה אותי. אני עובדת טובה אבל בן אדם חרא….
המחשבות מכאיבות, מדקרות את ראשי מבפנים ולא מרפות. אני מרגישה כאילו ידיהן המטאפוריות של המחשבות נשלחות אל צווארי בתנועת חנק. עוד קלונקס, עוד כוס, עוד ג'וינט.
לילה טוב.
כמה שעות אחר כך אני מתעוררת בבית חולים 'קפלן ברחובות'. ייקח לי רגע או שניים להבין שאני לא בבית עוד. אמא ואבא קמים מיד ממושבם שעל יד מיטתי ומחבקים אותי כמו שהיו מחבקים אותי כשהייתי ילדה קטנה. אבא מיד מעמיס עליי מזון ושתייה ואמא מברכת את אלוהים חזור וברך, כאילו שהיה לו קשר למקרה הזה. רופאה צעירה מתקרבת למיטה ומחייכת אליי חיוך מאיר פנים "בוקר טוב!". אני מעלה חצי חיוך בחזרה על שפתיי ומהנהנת בראשי לעברה, נבוכה, עצובה אך בו זמנית חשה בת מזל שניתנה לי הזדמנות שניה. לא רציתי למות, פשוט לא הייתי מסוגלת לחיות יותר.
הרופאה קוראת לאמא ואבא ואני שומעת אותם משוחחים אודותיי מעבר לוילון. בת 34, בריאה בד"כ, לא נוטלת תרופות, פוטרה מעבודתה…
"זו לא הפעם הראשונה, אגב" אומר אבא. אני המומה, למה שישקר כך?
"כמה פעמים קדמו לפעם הזאת?" שואלת הרופאה
"פעם אחת" עונה עכשיו אמא
אני נטרפת, מתיישבת במיטתי, מנסה לצעוק אך לא יוצא לי קול.
"רק אז" אומרת אמא
אני לא רוצה לשמוע, אני לא רוצה לשמוע
"זו הייתה תקופה משוגעת כזו, חשבנו שאיבדנו את הילדה"
על מה היא מדברת?
"ספרו לי" מתעניינת הרופאה בכזבים שעולים על שפתותיהם של הוריי באופן בלתי צפוי.
"היא הייתה מתבודדת, מדברת על עצמה בגוף שלישי, בוכה המון, השתנתה לנו הבת מקצה לקצה, הרגשנו שדוקא אחרי הפעם הקודמת שזה קרה היא חזרה לעצמה"
"היא גם המציאה לעצמה שם" מוסיף אבא
לא, לא, לא
"את זוכרת לילכי?"
אמא מצחקקת צחוק מריר
"זוכרת, זוכרת…."
דממה של שתי דקות בה נדמה שכל העולם כולו עומד נבוך וחושב מה לומר
והדממה נקטעת רק בקולו אבא
"מיכאלה" הוא אומר "אז היא קראה לעצמה מיכאלה".

הסוף.