אהבה ומוות

וואו כמה זמן לא העלתי משהו, ואתם לא מאמינים איזה שינוי מטורף עבר עליי בחודשיים האחרונים.
הסיפור עכשיו זה אחד לאחד מה שעובר עליי, וזה מאוד יכול לעזור לכם, שלא תעשו את אותם טעויות כמוני, כי הסיפור שלי היה יכול להיגמר רע מאוד.
לפני חודשיים התחלתי לדבר עם מישהו, דרך הפייסבוק, בלי שהכרתי אותו. בדיוק התחלתי ללמוד תכנות והוא עזר לי עם זה. העיניינים קצת יצאו משליטה, דיברתי איתו באותו יום עד ארבע בבוקר. הוא שאל אותי אם יש לי חבר, אם אני מפותחת, אמר לי שאני מתוקה וכאלה. אני ממש לא טיפשה שמוכרת את עצמי וממש לא התאים לי לעשות דבר כזה. זו פעם הראשונה שאני מדברת עם מישהו שאין לי מושג מי הוא בכלל. והוא היה בן 24. הרבה יותר מדי גדול ממני. הוא השרה עליי נחת, נתן לי את התחושה שאני שווה משהו, שהוא רוצה אותי. הייתי כל כך מאושרת, להרגיש שלמישהו אכפת ממני. הוא הבן הראשון שבאמת נהנה לדבר איתי. את אותו היום אני לא אשכח. המשכנו לדבר, בערך שבועיים, ואז שוב היה יום שדיברנו עד שתיים בלילה. הוא הקסים אותי ממש. הוא היה בדיוק מה שחיפשתי, רק שהוא כבר חווה את הכל. אני לא אהיה הפעם הראשונה שלו. הוא הציע שנפגש, שהוא יבוא לאסוף אותי. רציתי כל כך ללכת אליו, לחבק אותו, לראות מי עומד מאחורי האדם הזה שכל כך רוצה אותי. שסוף סוף מעניק לי ביטחון. הייתי זקוקה לאדם כזה כבר המון זמן. אף אחד בחיים לא אמר לי שאני שווה משהו. והוא אמר את זה. נשארה בי טיפת היגיון שאמרה לי לא להיפגש איתו, ואחר כך הוא אמר שאם הייתי אומרת כן הוא היה כועס עלי, ושהוא רק רצה לבדוק שאני לא עושה שטויות. שמחתי שהוא שומר עלי, שאני כמו אחותו הקטנה, שאכפת לו.
באותו לילה הבנתי שזה הדבר הכי קרוב לאהבה שהיה לי אי פעם.
עד עכשיו הצגתי לו שאני חזקה, מלאת ביטחון, מלאת חברים, יוצאת כל ערב למסיבות- הפוך ממי שבאמת הייתי. אבל באותו לילה, סיפרתי לו שקשה לי, שאני רוצה חבר, שאני בוכה הרבה.. הוא עזר לי מאוד, לא זלזל. הוא ידע בדיוק מה להגיד ולעודד אותי, לעזור לי להרגיש טוב. הרגשתי שהוא באמת שם בשבילי. אהבתי אותו כל כך.
מאז שלחתי לו הודעות, והוא לא ענה.
כעסתי על עצמי שסיפרתי לו שקשה לי. הוא בטח לא מדבר איתי כי הוא לא רצה שאראה לו את החולשות שלי. כעסתי על זה שסמכתי עליו, שסיפרתי לו הכל, שחשבתי שמשהו באמת יקרה.
כעסתי, ששוב התאהבתי. ושוב זה לא הצליח.
ישבתי בבית, זה היה יום שישי. ובכיתי. בכיתי כל כך הרבה, שכבר כאבו לי העיניים. אף חברה לא ענתה לי, ההורים שלי יצאו לטייל. הייתי לבד. לא היה לי למי לפנות. אני אף פעם לא חלשה מול אנשים אחרים, ולא ידעתי מה לעשות. קראתי מאמר על למה לא כדאי להתאבד. 10 דפים. על מה עושים בדיכאון. הייתי כל כך קיצונית. חשבתי להתחיל לחתוך את עצמי. איבדתי שליטה.
אתם בטח חושבים שאני משוגעת, חולת נפש שצריכה ללכת לטיפול, שאני התנהגתי כמו זונה, אבל אני לא. אני ילדה רגילה, בבית ספר רגיל, ששומרת על עצמה, שמחונכת בבית טוב.
ובכל זאת האהבה הצליחה להטריף אותי.
הפסקתי לשלוח לו הודעות, כי הוא לא ענה, אבל כל יום הייתי מוצפת מחדש בתקווה שאולי היום הוא יכתוב לי. ייזכר בי. אבל הוא לא. וזה שבר אותי.
השבוע נכנסתי לפייסבוק, ראיתי שהוא מחובר. נהניתי לחשוב שהוא נמצא איפשהו בעולם הזה, שהוא אמיתי. ואז הוא חסם אותי בפייסבוק. אני לא יודעת למה, זה פשוט קרה.
הרגשתי כל כך נבגדת. הוא שבר לי את הלב אפילו בלי לדעת. זה נשמע אולי דבר קטן, הרי בכל מקרה כבר לא דיברנו, אבל זה היה הקש ששבר את גב הגמל. לא יכולתי לראות אותו יותר, הרגשתי שזה בן אדם שיודע עלי כל כך הרבה אבל זהו, אין לנו שום סיכוי שבעולם להיפגש עוד פעם בחיים האלו. בכיתי. הרבה. שנאתי את עצמי על זה שכל יום אני מתאהבת במישהו מחדש, פוגעת בעצמי ולא מפסיקה.
התחלתי לאכול פחות. הרבה פחות. אני בתת משקל בכל מקרה, והדבר האחרון שהייתי צריכה הוא לא לאכול. לא היה לי חשק לחיות. חשבתי שאם אני אתאבד לא יהיה לי מה להפסיד.
לקחתי את זה כל כך קשה כי זה הזכיר לי את העבר הגרוע שלי עם אהבה. על זה שתמיד זו אני שמתאהבת ואז מנצלים אותי בגלל זה. תמיד אני זו שנפגעת. ופתאום המחשבה הזו הציפה אותי. אף אחד לא רוצה אותי. אני לא שווה כלום. הרגשתי שאין לי עם מי לדבר. פתאום ראיתי שזה בכלל לא מעניין את החברות הכי טובות שלי שקשה לי, הן אפילו לא מנסות לעזור. פתאום שמתי לב שהמשפחה שלי אפילו לא יודעת עד כמה קשה לי, והם כל פעם מנסים לחנך אותי ולתקן אותי. ידעתי שאם אספר להם הם לא ינסו להבין אותי, הם פשוט יכעסו שדיברתי עם אדם שאני לא מכירה, ובטח בגיל שלו. הם יבקשו לקרוא את ההודעות שלנו ויחרימו לי את הטלפון. הם לא יעזרו.
אף אחד לא מבין אותי. אני לבד, וקשה לי מדי. אני צריכה עזרה, ואין לי ממי לבקש.
הרגשתי שבורה, הרוסה. לא ידעתי בשביל מה אני חיה.
וכל זה, כל זה קרה בן רגע. עברו פחות מחודשיים מאז שבכלל התחלנו לדבר.
עכשיו אני עדיין בוכה, אבל מנסה להתגבר. מנסה להחזיק את עצמי כמה שאני יכולה, מנסה לשכוח. אבל אני יודעת שאי אפשר לשכוח, אי אפשר לתקן.
אז אני לא מתאהבת יותר. אני לא מדברת יותר עם בנים. אני לא מתקרבת יותר לחברות השקרניות שלי, שעזבו אותי כשהיה לי קשה, אני לא מראה חולשה, כדי שלא יהיה מי שינצל את זה. אני מנסה לשרוד בעולם הכל כך אכזרי שלנו.
נגמלתי מכל מה שעושה לי טוב.
אז בבקשה, אם יש עוד מישהו שמרגיש ככה, הוא לא לבד. אני כאן בשבילכם, יכולה לעזור לכם בכל מה שתצטרכו. לכולם קשה, כל הזמן.
אני חווה את זה עכשיו, וזה לא נעים בכלל, ואין לי דרך חזרה. תדאגו לשמור על עצמכם, שזה לא יקרה לעוד מישהו.
אוהבת ומחבקת, rainbow girl