אדם של בוקר.

בס"ד
לרגע, לרגע התקווה שבה לליבי,
אך לאחר כשבע שעות לערך,
כשנשמת אפי שבה לקרבי
ואני קולטת שאני בין החיים, בערך
התקווה נעלמת מליבי ואני עוברת למצב קרבי,
תוקפת את כל מי שעובר בדרך,
בועטת, צועקת שייקח אותי.
לרגע, לרגע אני שוב מתפללת,
אך כשהשמש מפציעה בבוקר,
אני מתעוררת.
וכשאני מתחילה לנקות את קרומי השינה,
אני קולטת.
התקווה עלתה לי ביוקר.
ואני מקללת, שוב.
לעזאזל, קיוויתי לחינם.
התפללתי סתם.
אני עוד בין החיים
ואני מתחרפנת שם.
למה אלוקים לא שמע?
למה המוות רחוק מהישג ידי?
הרי אני סובלת.
למה הוא לא נותן לי לסיים?
למה הוא לא נותן לי לארוז את חפציי ולהתפטר?
אז בכל לילה אני מקווה לעצמי,
שהמחר שלי לא יהיה.
וכשהבוקר מפציע בעיניי,
אני שוב שונאת את חיי.
שונאת לקום, שונאת לחייך, שונאת. שונאת. שונאת.
אני לא רוצה בזה עוד.
לא בחיים, לא באהבה, לא באנשים.
לא באכזבה.
אז כשתראו אותי באיזה בוקר ותגידו כמו תמיד,
"וואו ילדה, איך את מסוגלת להיות כזאת חיונית בכל בוקר? הלוואי עלי"
אני אחייך חיוך רחב מלא שיניים ואגיד,
"כזאת אני, אדם של בוקר".
ואז, בבוקר למחרת, כשאתחיל לצרוח שוב.
כשאתענה בכאב הזה עוד פעם.
אני אזכר בכם.
ואני אצחק, אני אצחק כמו שיכורה,
אני אצחק כמו מטורפת, משוגעת.
אני אצחק כמו אדם של בוקר.