אגיד שמותר לך.

השעה הייתה 23:35, 10 דקות לאחר שכתבת את ההודעה.
אנחנו כמעט בנתק, ז"א זה לא אמור להיות ככה, אנחנו קבענו לשמור על קשר גם כשתעזוב, אבל פחות ופחות, וקבענו לדבר, אבל כבר זה כמעט ולא נשאר, אז כן, אנחנו בנתק, גם אם אנחנו מנסים לשקר לעצמנו שלא, אני יודעת שאני מנסה לעשות את זה.
כתבתי לך על הבעיות שלי, כמו שהייתי עושה.
מתבכיינת לך כמו ילדה קטנה, בכל שעה, והיית עונה כשהיית יכול, ותמיד היית כאן, למרות שהרגשתי שהכרחתי אותך להישאר איתי.
אבל היית איתי מהרצון שלך, ואחרי שעזבת את הסביבה, הכל השתנה.
תבין, אני כן מסתדרת בלעדיך, וכן טוב לי כשאתה לא כאן, ואני הכי שמחה בעולם שאתה בשלב שבו אתה עושה את מה שאת רוצה לעשות בחיים.
אבל אני לא יכולה להעמיד פנים שהכל אותו דבר, אוקי?
כי זה פשוט לא נשאר כמו שזה היה אמור להיות. עזוב את העובדה שאנחנו מדברים פעם בחודש במקרה הטוב, גם אז זה שני הודעות מכל צד, וזה נגמר, בעיקר בגללך.
אני לא יכולה לשקר לעצמי יותר, שאתה תמיד תהייה כאן בשבילי באותו הרגע, ושתמיד תלווה אותי לאורך כל הדרך ולא משנה במה, ועזוב את זה, שפשוט תהייה תמיד בחיים שלי, בצורה של נוכחות, כמו פעם, ולא כמו עכשיו.
כשתוכל, תמיד תעזור לי, כמו מכר, שפעם היה ידיד נפש.
וכשתוכל, תיזכר בי, בדיוק כמו שני אנשים שפעם היו יותר מההווה.
וכשתוכל, תבקר את החיים שלי, כמו חבר ישן מעיר אחרת.
אבל אני לא יכולה להעמיד פנים שהכל נשאר בדיוק כמו שהיה.
כי כתבתי לך על הבעיות שלי, כמו שהייתי עושה.
ואני יודעת שלא היית חייב לענות בכלל, אפילו ציינתי את זה בהודעה, שזה כבר לא משנה אם תהנה, אני רק רוצה להיזכר בתקופה שהיה לי קל לכתוב לך, מבלי לחשוב כל כך הרבה.
ועניתי לי בצורה שכל כך עצבנה אותי. עצבנת אותי כי גרמת לי להבין.
כתבת לי הודעה שמתחילים במילים 'אגיד שמותר לך..' וזה מצחיק אותי.
אחרי שקראתי את ההודעה שלך, זה הצחיק אותי משום שזה היה כמו פעם, זה, והתוכן של שאר ההודעה.
אבל זה ממש לא כמו פעם.
ובגלל שזה ממש לא כמו מה שהיה לנו פעם, כתבתי לך את התשובה הכואבת הזאת.
'אני חושבת שאין לך כבר זכות להגיד לי מה מותר לי'.