אבודה בתוך ארבע קירות

אני מחכה.
מה כבר יש לי לעשות חוץ מלשבת ולחכות?
מחכה ככה לזחול ולהתגלגל חזרה אל אותה הקונכיה.
הרי שהכל מתחיל ונגמר באותם ארבע קירות.
ארבע על ארבע לפחות.
לפעמים, כשהתריסים מוגפים, וערמות הכלום והשום דבר מסתכמות באותן ארבע קירות,
אני מדמיינת עולם.

ובעולם הזה כל עוד בוקר הוא לא יותר מעוד בוקר.
של מבטים חודרים באוטובוס ומנות קפאין שמכבות את הראש אבל פותחות את העניים.
ובסופו של עוד יום של כסיסת ציפורניים ופתיחת עיניים, לזחול חזרה לתוך אותה הקונכיה.
והשמיכה החמימה שלי קוראת לי בלחישה נעימה.
\"הניחי את ראשך כאן, על הכרית. הסתתרי בין התריסים המוגפים.
עד שתרד השמש ותבוא החשכה\"

ארוחה חטופה ויבבה חנוקה.
והנה התחמקה ממני עוד יממה שברחה מאצבעותי לאיטה*.
את השיעורים אשמור לזמן יותר מתאים, שבו אוכל באמת לדאוג ללימודים.
כי כולם יודעים שציונים טובים הם נחמה ונחת.
מנת קפאין נוספת אני לוקחת.
עוד הבטחה שוכחת.
מחפשת עוד התמכרות מזויפת להאשים בה את התסכול.

עוד בוקר.
אוטובוס. קפאין. פתיחת עיניים. זחילה לקונכיה. שמיכה חמימה. ארוחה. יבבה.
דחיה.
מחכה.
לפני שהגלים אותי יקחו. לפני שהאוהבים היחידים ישכחו.
לפני שיהיה מאוחר מדי.

יום אחד תבוא יד ותוציא אותי מכאן. אני יכולה לראות אותה מושיטה לי לעזרה, ולא מצליחה לגעת בה. ואני מחכה.
כבר יותר מדי זמן אני מחכה שתגיע.
ואולי יום אחד היד תתחבר לאדם.
ואוכל להגיד שלי בעולם יש יד אחת. ואדם.

יום אחד יגיעו זוג ידיים וכתפיים וקול שקט ופנים ושפתיים.
והוא יגיד לי, \"יש לך משהו עצוב בעיניים\"
לא יהיה אדם מאושר ממני. כי הנה לפני האחרון שאת קריאתי שמע.
יתן לי יד לאחוז בה עד שרק אוויר ישאר.
כי להאחז בשום דבר זה עדיף מלוותר.