אבא

כשהייתי קטן, תמיד כשחזרנו מנסיעות ארוכות ומאוחרות הייתי נרדם. אני זוכר אחר כך כשהגענו לחניה של הבית, לא היית מעיר אותי. היית נותן לי לישון. במקום היית לוקח אותי בזרועותיך ומשכיב אותי ישר לישון, במיטה הנוחה והחמימה שלי. אחר כך, כשכבר גדלתי, לא היית עושה את זה. אבל אל תדאג, אני סלחתי לך. אני זוכר בטיול לחו"ל שעשינו כשהייתי בן 12, טסנו לברצלונה וזו הייתה הפעם הראשונה שלי בחו"ל. כשהגענו לדירה הקטנה שבה נשארנו, הייתה שם מרפסת. כל כך קטנה שבקושי מישהו אחד היה יכול לעמוד עליה, אבל זה לא הפריע לנו. עמדנו שם ביחד, נהנים מהנוף על הרחוב, גן שעשועים קטן ואישה שמטיילת עם הכלב הלבן שלה. אני זוכר גם את הריב הגדול שלך עם אמא, הייתי אז רק בכיתה ד. אני נשבע הייתי בטוח שתתגרשו. אני גם זוכר איך שכל ריב עם אמא, תמיד היית בצד שלי, למרות שהיא אישתך ואתה אמור תמיד להסכים איתה. אבל הזיכרון הכי טוב שלי ממך… זה היה באמצע הלילה, הרגשתי נורא, אני אפילו לא זוכר על מה. פרצתי בבכי ובכיתי בערך חצי שעה. אתה נכנסת לחדר, לא יודע למה, בטח כוחות האבא שאני מניח שמקבלים ביחד עם הילד הראשון נדלקו לך פתאום. אתה ישבת איתי על המיטה, ודיברת איתי, וחיבקת אותי, והצעת לי ללכת איתך למטבח לשתות כוס תה ולהרגע, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לקום מהמיטה אז לא באתי בסוף. אני מתחרט על הרגע הזה עד היום. אני זוכר הרבה מאוד רגעים מהחיים שלי במפורט, אבל הפרט הזה… חקוק לי במוח לנצח. זה היה ביום רביעי, ב-20.2.2019, אני בדיוק נכנסתי למחשב אחרי יום מייאש, ואז אמא שלי נכנסה הביתה. ישר ידעתי מה קורה. היא סיפרה לי את החדשות אבל אני כבר לא הייתי שם, נכנסתי לעולם משלי. עולם שעד היום, כמעט חצי שנה אחרי, אני לא יוצא ממנו. אני פשוט תקוע בלופ אין סופי של מחשבות ותהיות ובהיות באוויר פה ושם. אני נמצא בעולם שלי, בעולם שהכל בסדר. בעולם שאף פעם לא עזבנו את המרפסת ההיא, בעולם שתמיד לקחת אותי למיטה אחרי נסיעה באוטו, בעולם שכל ריב עם אמא עזרת לי לנצח, בעולם שאף פעם לא היה לך את הריב ההוא עם אמא, בעולם שחיבקתי אותך באותו לילה ולא נתתי לך ללכת. בעולם שבחיים לא הייתי נותן לך ללכת לעבודה באותו יום, לפני כמעט חצי שנה בדיוק.