אבא שלי

אבא שלי מת בגיל 82 בייסורים. בדיוק כמו שפחד שיקרה. הפך תלותי, מיוסר, כשהמילים נעלמות לו לאט לאט. בהתחלה היה משפט אחד ופאוזה ארוכה, אחר כך היו משפטים קצרים חסרי קשר, אחר כך מילים שלא יצרו משפט, ובסוף הברות שלא התחברו לכלום. הוא דיבר בידיים, נופף לכל עבר, ובעיקר היו לו תנועות של "תסתלקו לי מהעיניים, הדלת שם". האיש הענק עם הבלורית, והעיניים היוקדות הפך לאיש כחוש, מכונס, עם פנים בגוון של קלף צהבהב ובעיקר כבוי. ביליתי בבית החולים שעות ארוכות לצד אמא שלי, שנראתה לי יותר מאי פעם חלושה, תלותית, וחסרת אונים. אחר כך הייתה לוויה. אמא שלי נתנה צרחה נוראית מעל הקבר שלו. "קח אותי איתך" היא צרחה, "בבקשה אל תשאיר אותי לבד", אני זוכרת במעורפל, שזה היה מוזר כי אנחנו לא משפחה של צרחנים, אנחנו משפחה של בכי שקט, מופנם ואם אפשר בלי דמעות, ופתאום הצרחה הזאת. פרצתי בבכי, ולא יכולתי להפסיק. בכיתי שעות, אני חושבת שעברו ימים. לא בכיתי עליו, אני רצחתי אותו לפני שנים רבות. בשבילי הוא מת מזמן. בכיתי על אמא שלי החלשה, התלותית, חסרת האונים, שפחדה להישאר לבד. בכיתי על עצמי שלא הצלחתי להיפרד כמו שצריך מהאיש שתלש ממני את ילדותי, שלא הצלחתי מעולם לומר לו…"אבא… מה לכל הרוחות אתה עושה".
אמא שלי רצתה שנקנה את חלקת הקבר לידו, אז קנינו, מה תגיד לאשה שחייתה עשרות שנים לצד אותו גבר? הגיע הזמן להיפרד? הייתה לו מצבה פשוטה לבנה וקנינו לו עציצי קקטוסים כי הוא אהב. וכי לא צריך להשקות. אחר כך לא הגעתי יותר, גם אמא שלי לא כל כך הגיעה, כי לא היה לה עם מי. היא מעולם לא שאלה למה, היא מעולם לא אמרה "אבל זה אבא שלך, את לא מתגעגעת?". היא לא תהתה מאיפה כל כך הרבה שנאה. רצחתי את אבא שלי כשהייתי בת 17 בלבד, והוא מת בגיל 82 בייסורים בדיוק כמו הפחד הכי נוראי של חייו.