אבא שלי

איש מלא, עם זקן, רוכן למטה, לספר הגמרא שלו. הוא מקרב את עיניו למילים היפות בשפה הארמית, הקשה מעט להבנה.
כמה אהבה יש בעיניו, איזה חום יהודי.
הוא כמעט מחבק את הספר בזרועותיו.
איזו היסטוריה יש מאחוריו, כמה שנים של גלות וכאב.
והוא יושב מול הספר, ושקט. ועכשיו בטוח.
והוא בארץ ישראל, חיי את החיים שבהם הוא מאמין, בלי טיפת היסוס.
והגעגוע הזה צובט אותו מבפנים. והשפה הזרה שעוד מלווה אותו מהשנים שלפני מקשה לו את יומו.
והיא באה אליו מאחורה, קטנה ומתוקה, נותנת לו חיבוק ונשיקה.
וכמה הערצה יש בעיניה, כמה היא אוהבת אותו, את האבא שלה.
כמה הוא חכם, כמה הוא יודע. כמה הוא אוהב.
היא מתיישבת לו על הברכיים ומבקשת מעט מן האור שבעיניו. היא גם רוצה ללמוד, היא גם רוצה להבין.
הוא מסביר לה, בחצי עברית חצי אנגלית את מה שכתוב, לאט לאט, בסבלנות אינסופית.
והיא נהנית להביט בו, מרוכז כל כך, בטוח בעצמו.
ויש בו משהו מעט מיושן, מעט מפעם. הוא נושא עמו זיכרונות, ושירים, ואהבות וציפייה וגעגוע יהודי.
והוא אוהב אותה, אוהב אותה מאוד.
והוא מחייך, לעצמו ולה.
והיא יודעת שהיא המתנה הקטנה שלו, מתנה שהוא חיכה לה כל כך הרבה שנים.
והיא מבינה איזו זכות זאת להיות המתנה של אדם כזה.
והיא רוצה ללחוש לו שהוא הצליח, שהוא פה. שעכשיו הכל שלם.
והם אוהבים.