אבא, אני מתגעגעת אליך.

אבא מת באותו לילה.
אחרי שנפרד מעל המשפחה.
אחרי שקראנו תהילים ליד המיטה.
אחרי שנשק למצחי נשיקת פרידה.
בלילה הוא דמם.
אבל אני שמחה שכך הוא נפטר, בשינה רגועה, ולא בערות ובכאבים.
החזרה הביתה הייתה הקשה ביותר.
הבית היה חשוך, הריח של אבא דגדג באפי.
אני לעולם לא אראה שוב את החיוך שלו.
אני לעולם לא ארגיש את ידיו המחוספסות כשידגדג אותי.
אני לעולם לא אשמע את קולו העייף כשהוא מעיר אותי בבוקר.
אני לעולם לא אריח את החביתה המעט שרופה שטיגן.
ביום הראשון לשבעה באו כל הדודים שלי, ליטפו את שיערי בעדינות ואז הלכו לנחם את אימי.
ביום השני לשבעה באו השכנים מהרחוב, הביאו אוכל חם וחיבקו את אימא באהדה.
ביום השלישי לשבעה באו המורות שלי, אמרו לי שאני לא צריכה לעשות מבחנים וישבו ליד אימא, מחכות שתבקש מהן לעשות משהו בשבילה. כל דבר.
ביום הרביעי לשבעה לא יצאתי מהמיטה. זה היה כואב מידיי בשבילי. כאב לי השקט בלי הצחוק של אבא. כאב לי הרוגע בלי מלחמות הדגדוגים של אבא.
כאב לי החושך בלי החיוך הקורן של אבא.
כאב לי. כאב, כאב, כאב.
ביום השלושים לפטירתו דחפתי את עצמי מהמיטה, התלבשתי ברישול, והלכתי עם משפחתי העייפה לאזכרה.
דיברו שם הרבה קרובי משפחה שלי, על הגדולה של אבא שלי. אבל הם דיברו כאילו לא הכירו אותו.
הם אמרו שהיה אדם רציני, אבל הם לא שמעו אותו צוחק כשהיה מרכיב אותי על גבו לפני שנים.
הם אמרו שהיה איש משפחה טוב, אבל הם לא ראו אותו כשקם באיחור בבוקר ומיהר לארגן אותנו בשביל שלא נאחר גם לשיעור הרביעי.
הם אמרו שהיה גאון בדורו, אבל הם לא ראו את תעודת הבגרות שלו. גם אני לא ראיתי אותה. כי לא הייתה לאבא כזו. וזה לא הפריע לו.
ועכשיו, כבר שנה עברה מאז שנפטר, שעזב אותנו בעולם האפור הזה. בעוד ימים ספורים אשמע שוב את כל קרובי המשפחה המזויפים שלי מדברים על אבא בזמן עבר מרוחק, מתארים אותו בצורה שגויה לחלוטין.
אחייך לכולם בעדינות, כשילחצו את ידיי, יפרעו את שיערי וימחצו אותי בחיבוק חונק.
וכל מה שאחשוב עליו יהיה הצחוק של אבא, שלא שמעתי כבר יותר מידיי זמן, והרצון החזק שלי לחזור למיטה החמה, לנעול את דלת החדר שלי, ולהתנתק מהעולם הזה. מהעולם האפור הזה.
אבא, אני מתגעגעת אלייך.