אאוץ’

הדמעות חונקות את גרוני,
צריבה קשה צורבת את לבי,
רגליי כבר עייפות, עוד שנייה והן נופלות,
אני מרגישה כאילו הן לא יכולות לסחוב את כובד משקלי,
לא יכולות לסחוב כבר את גופי.
וגופי, הרי שגם הוא עייף,
הלוא סחב הוא כל כך הרבה במרוצות השנים,
ולבי, לבי כל כך כואב,
ואין יותר מקום בו, בשביל להכיל עוד דברים.
כאב, פציעה, דימום, נפיחות, כל המילים הללו כבר לא אומרות לי כלום,
הרי שגופי פצוע וחבול הוא, ואין לו עוד כוח לסבול…
צער, כאב, שמחה, אושר, יגון, אהבה, שנאה הרי שגם כל המילים הללו כבר חסרי משמעות בשבילי,
כי לבי כבר תשוש ועייף הוא בשביל להרגיש, ו"רגשות" זוהי מילה נזנחת שכבר אינה מובנת לי.