סגול

אם הייתי צריכה לבחור מילה אחת, כדי להגדיר את חיי סביר להניח שהייתי בוחרת במילה שעמום. הייתי רוצה להיות מסוגלת להגדיר אותם באופן אחר לגמרי. הייתי רוצה לספר שהיו לי חיים סוערים, שכל חיי הייתי מוקפת באנשים עם שמות אקזוטיים כמו אמילי או מרי או אליזבט, שנסעתי למקומות מעניינים פגשתי אנשים מרתקים, והזדיינתי עם גברים מדהימים. הלוואי שיכולתי לספר ששתיתי אספרסו בבית קפה קטן בפירנצה, שאכלתי קוראסון ברובע האמנים בפריז, שטיילתי ברחובות ברצלונה עם כובע לבן ושמלת פרחים אביבית, ושהתגוררתי כמה שנים בדירת סטודיו במנהטן, שהוזמנתי לכל המסיבות הנחשבות, וביליתי ערבים שלמים בשיחות אינטלקטואליות עם סופרי ומשוררי ניו יורק. שפול אוסטר הוא חבר אישי, ושאל פצ'ינו מתייעץ איתי לפני כל פרימיירה בברודווי, אבל האמת שכל חיי הייתי מוקפת בדני ורמי ושרה, ששמלת פרחים אביבית נראית נורא על גופי, שמעולם לא היה לי מספיק כסף לחיות בדירת סטודיו מעל ברודווי, ואספרסו עושה לי צרבת.
לא תמיד זה היה ככה, בכל אופן אני לא חושבת שזה היה ככה. הייתי ילדה עליזה למדי. ילדה יחידה בלי אחים ואחיות לחלק איתם את הצעצועים, כמה שכבר היו לי. סבא שלי שהתגורר בביתנו גידל אותי, הורי עבדו רוב היום בחנות מעדנים שהייתה רק שלהם. הם מכרו שם שוקולד בלגי וקליפות ג'ינג'ר בשביל היקים שהגיעו, קפה שטחנו במקום מקולומביה וברזיל כי אבא שלי אהב קפה שחור והתענג על הריח שמילא את החנות בכל פעם אחרי טחינה, פיצוחים במשקל בשביל נציגי הכפרים הערבים, שבאו לקנות במיוחד מאבא שלי. משום מה הם חשבו שהוא גבר לעניין, כנראה בגלל שהיה 1.90 מ' עם רעמת שיער גדולה. לא היה להם שום מושג. סבא שלי ארון או כמו שאני קראתי לו פאפא, היה איש מדהים. חכם, נעים, עשה איתי שיעורי בית בעיקר חשבון, הוא היה מעולה בחשבון, בבולגריה הוא היה מנהל חשבונות בחברת יבוא וייצוא בבורגס עד שהנאצים הגיעו לבלקנים. יום שמשי או אולי גשום אחד הלך לנמל לשחרר סחורה, שם חיכו לו הגרמנים שמשום מה החליטו שהוא מרגל. הוא עבר שבוע עינויים קשים ואמא שלי שהייתה אז ילדה הלכה כל ערב לתחנת הרכבת לחכות לאבא שלה. אחרי שהנאצים הבינו שאין מספיק הצלפות כדי להביא אותו לוידוי על ריגול, שיחררו אותו, בתנאי שפעם בשבוע ידווח להם מה קורה בנמל. אם לא, איימו עליו, הם יגיעו לילה אחד ייקחו אותו, והוא לא יראה יותר את המשפחה. בבית אחרי שבוע העלמות הגיע רופא המשפחה לטפל במכות שעל גבו. בהמלצת הרופא ארז את המשפחה ועברו לסטרזגורה. אבל אני ממש סוטה מהנושא. פאפא טיפל בי כשהייתי חולה, קיבל אותי כשחזרתי מבית ספר, ותפר לי ממחטות לנגב את אפי, באותה תקופה היה לי פטיש, הייתי לועסת ממחטות באובססיה. הוא היה כמו אבא, אמא ואחים גדולים. הוא היה הכל.
הזיכרונות הכי חזקים שלי מאותה תקופה הם זיכרונות של אוכל. הוא היה בשלן מעולה. הייתי מבלה איתו שעות במטבח מנפה אורז, חותכת לשעועית ירוקה את הקצוות, מקלפת שקדים בשביל המרצפן הבולגרי שהיה מכין בבית, ומערבבת שעות סיר עם טחינה מתוקה מעשה ידיו. מעדן אמיתי שאת המתכון לקח איתו לקבר. אולי לא הזכרתי, הייתי ילדה שמנמנה למדי. אבל את זה בטח הבנתם לבד.
כשהייתי בת 13 סבא שלי ניפטר מסרטן המעי הגס, אני זוכרת את צעקות הכאב שלו, אני זוכרת את טיפות הצואה שהיו יורדות אל שקית, שהייתה מחוברת לבטנו. אני זוכרת שהיה עובר מהבית להוסטל ובחזרה, עד שלא חזר יותר. אמא שלי ספרה לי שהיום האחרון לחייו היה יום קסום, שהוא פתאום קם מהמיטה ביקש ארוחה, התגלח לבדו, ודיבר על שיבה הבייתה, ואז התחילו נחירות הגסיסה. אני לא הייתי שם, וטוב שכך. הוא לא חזר הבייתה יותר, ואז הכל התחיל להשתנות.
מנקודת מבט של חפרפרת אפשר לומר שהשטח ניראה לא רע, בהתחשב בעובדה שלחפרפרת אין נקודת מבט. מנקודת מבט של בני אנוש לעומת זאת, המצב ניראה לגמרי אחרת, אני הייתי חפרפרת עם נקודת מבט. אין לי מושג מתי בדיוק התחילו החפירות, שנתיים אחרי הגירושין שלי התחלתי לבנות מקלט בטון מתחת לאדמה בלי חלונות בלי אוויר בלי אורחים, בעיקר בלי אורחים.
אף אחד לא שם לב שמשהו נורא מתרחש. יציאה לעבודה כל בוקר הייתה משהו הכרחי, להראות לבנק שאני בן אדם אחראי, למשפחה שלי שאני אדם שפוי, עם קריירה מוצלחת ולחברים שלי שאני אדם מתפקד. מחזרים? טוב אלה נעלמו כבר לפני כמה שנים ככה שבשטח הזה הייתי די משוחררת מפוזות ומשחקים וניסיון למצוא חן.
זאת לא חכמה גדולה לצטט מילים שכבר נאמרו אבל משפט "כמו מוקדם מידי בחיי הבנתי שמאוחר מידי" משך את תשומת ליבי . זה קלע בול למצבי הנפשי. כבר שנים שאני לא בת 40, על ילד כבר ויתרתי לפני כמה שנים כשהבנתי שלמרות שאני כל כך הרבה שנים זזה לבד תחושת הבדידות של גידול ילד לבד הייתה יותר מידי בשבילי. איך בכלל הגעתי למקום הזה. אם מישהו היה אומר לי שאני אהיה בת 40 פלוס פלוס לבד בדירת שני חדרים באמצע תל אביב בלי משפחה בלי הרבה חברים קרובים ובלי רומן רב מכר מאחורי? מי היה מאמין? מה קרה לי בדרך? איך פתאום הפכתי ליצור הלא חינני הזה. יצור שצריך אהבה כמו אוויר לנשמה ומרגיש רוב שעות היום לא נאהב בעליל. בעליל מי המציא את המילה הזאת בכלל. האמת שרוב האנשים משעממים אותי. ואני חוזרת לנקודת ההתחלה.

בפעם הראשונה שראיתי את רמי זה היה על במת תיאטרון בנווה צדק. רעמה שחורה, עיניים כהות, וחיוך חובק עולם. הוא עשה חזרות על מחזה אוונגרדי לילדים, והיה ברור לי שזה לא יהיה הביקור האחרון שלי בתיאטרון. הייתי אז נשואה באושר לגבר מתוק בשם עמוס, שחשב שאני מתנת אלוהים ליקום וזאת כנראה הייתה הסיבה העיקרית שהתחתנתי איתו. או יותר נכון הסיבה העיקרית שהתאהבתי בו, היו עוד דברים כמובן, הוא היה חכם, ורגיש ומצחיק, הוא היה דומה לי, גם פיזית, אף אחד לא העריץ אותי באופן כזה מעולם…. ומאז.
עמוס היה מנהל התיאטרון ורמי היה אחד השחקנים בקבוצת התיאטרון. זה היה תיאטרון עם מסר חברתי פוליטי, ונהנתי להיות שם בכל רגע פנוי, או שאולי פשוט נהנתי לראות את רמי.
רמי אהב נשים. הוא אהב נשים יותר מכל דבר אחר בעולם כולו, והייתה לו את היכולת המעצבנת לתת לאשה להרגיש כאילו אין אף אחת חוץ ממנה בעולם כולו. אהבתי אותו. הרומן החד צדדי בינינו נמשך כמה שנים, במהלכן הוא אהב הרבה נשים, הייתה לו אפילו אהבה אחת ארוכה שנמשכה חודשיים. אני המשכתי להיות נשואה כל שנה קצת פחות באושר, ועם הרבה פנטזיות חדשות ששיפרו מאד את חיי המין שלנו. עמוס לא חשד בכלום הוא אהב את רמי, רמי היה כל מה שהוא לא. נהנתן, זיין, מקסים, בלי רבע משכנתא על הראש.
הידיעה על מותו הגיע ביום ראשון בבוקר.
כששואלים אותי איזה רגעים בחיים שינו את חיי לגמרי אני מצביעה על הרגע הזה, הרגע בו הודיעו לי שרמי מת. אבל היו רגעים נוספים. אני זוכרת שנסעתי במונית לתיאטרון אחרי שעמוס התקשר אלי בבכי עם הבשורה. כל הדרך רעד לי הגוף, לא הצלחתי לנשום. כמה זמן יכול בן אדם לחיות בלי אוויר? 2 דקות? 3? מה קורה אחר כך? הראש מתפוצץ בלי חמצן? קראתי שהפסקת העישון יכולה להגדיל את הכושר של הגוף לספוג חמצן, ומנגד לשחרר החוצה פחמן דו חמצי בצורה מיטבית יותר זה הזמן להפסיק לעשן. נפלתי על נהג מונית שלא הפסיק לקשקש, המילים שלו נשמעו לי כמו זמזום, הדרך לנווה צדק הייתה מלאה בפקקים, ולא היה לי כוח לצעוק עליו שישתוק כבר. כמה זמן יכול אדם לחיות בלי אוויר? כמה זמן? כמה זמן? אח ואחות מליטא קבעו שיא עולם חדש בעצירת הנשימה מתחת למים. על פי דיווחים, השיא נקבע בפארק המים דרוסקינינקאי בדרום ליטא, לעיני מאות צופים. השניים, ארווידס ודיאנה גאיציונאס, נכבלו בשלשלאות לקרקעית הבריכה. דיאנה נותרה מתחת למים למשך 11 דקות ו-7 שניות, ואילו אחיה ארווידס עצר את נשימתו למשך 15 דקות ו-58 שניות. לטענת גורמים בליטא, שברו האחים את השיא הקודם שקבע רוברט פוסטר הקנדי ב-1959, העומד על 13 דקות ו-42 שניות. אני לא זוכרת את השם של החברה הכי טובה שלי מבית ספר יסודי, אבל זכרתי את הפרט הזה. קראתי את זה בוויקפדיה.
חשבתי שאכנס למשרד של עמוס, ואפגוש שם את כולם עם פרצופים אפורים ודמעות, אבל נכנסתי אל תוך המולה. חלק היו בטלפון, חלק היו בדיאלוגים קולניים, אף אחד לא ישב שותק מכורבל כמו כדור בפינה. חשבתי שזה מה שאני הייתי רוצה לעשות עכשיו. עמוס בא לקראתי התחבקנו בחום, "מה קורה פה? זה ניראה יותר כמו חמ"ל מאבל".
"כן, יש שמועה, שאולי לא מדובר ברמי".
פתאום ניכנס לי אוויר לריאות, בקלילות כזאת, הבחילה שעמדה לי בקצה הגרון נעלמה לגמרי, "מה זאת אומרת לא רמי".
"לא יודע, הסתבר שעוד לא הודיעו להורים שלו כלום, ושלא בטוחים לגמרי בזיהוי הגופה".
אחרי שעה כבר הכל היה ברור. לחוות ידיעה על מות מישהו אהוב פעמיים באותו יום, זה היה מזעזע. גם אחרי שכבר היה ברור שזה רמי חיכיתי שיכנס למשרד עם החיוך הגדול שלו, והעיניים הבורקות. אני משערת שזה מה שקורה לכולם כשמישהו אהוב ניפטר. הם מחכים שיכנס הבייתה שוב. אייל אחד השחקנים וחבר טוב של רמי סיפר שחלם על רמי בדיוק בשעה בו נירצח. רמי היה במצוקה בחלום. ידעתי שהוא פשוט ניפרד מאייל, והצטערתי שהוא לא ניפרד גם ממני.
זה היה מוות נוראי. מישהו ניסה להתנקש בחייו של עבריין מועד שגר בשכנות. הכדור העדיף משום מה לנחות בגופו של רמי. זאת בכל אופן הייתה הגרסה של המשטרה. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שזה לא מוות הולם למישהו כמו רמי.
"מה היה מוות הולם?", עמוס כעס עלי, "זה אוקסימרון. אין מוות הולם, מה הולם? מלחמה? סרטן? אולי התאבדות…התאבדות זה הולם?".
"על מה אתה כועס?".
"שהוא מת. על זה אני כועס. מה זה חשוב אם זה הולם או לא, הוא מת כי איזה אידיוט רצה לרצוח מישהו, ובסופו של דבר הוא רצח אידיוט אחר שהלך לטייל עם הכלב שלו, ולא העלה בדעתו שזאת פעם אחרונה שהוא אוסף את החרא עם שקית ניילון".
"אני חושבת שהכדור היה מיועד לו".
לא יודעת למה אמרתי את המשפט הזה, מה חשבתי בעצם שאם הכדור היה מיועד לו זה היה הולם יותר? שהוא לא מת בטעות? שמישהו התכוון לרצוח אותו, כי משהו שהוא עשה כל כך השפיע על החיים של מישהו שהוא היה חייב להיפטר ממנו.
קברו אותו בצפון ליד הבית של ההורים בגבעה צופה לים. לא יכולתי להפסיק לבכות. זה לא שרמי כל כך אהב את הים, אבל באותו יום זה כל כך התאים לו בעצם לאהוב את הים. בכיתי ובכיתי ובכיתי. כמה דמעות יש במאגר של אדם אחד. היו מקרים שאנשים הייבשו והיו זקוקים לאינפוזיה אחרי בכי ממושך? אני צריכה להזכיר לעצמי לחפש את זה באינטרנט.
לא הצלחתי להפסיק לחשוב על הכדור שהרג את רמי, עמוס חשב שכל התאורייה שלי מטופשת, אבל זאת לא הייתה הסיבה שהתגרשנו.
האמת שלא התגרשנו במריבה, התגרשנו משעמום. לא היה לנו כבר מה לומר אחד לשניה. הסקס היה משעמם, ועשינו אותו פחות ופחות ופחות, השיחות היו משעממות וגם אותם עשינו פחות ופחות ופחות. אני סוטה מהנושא. זה כניראה משפט שיחזור על עצמו.
הלכתי לתחנת המשטרה בירקון, ודרשתי להיפגש עם בלש חוקר. זה לא היה קל, אבל בסופו של דבר נכנסתי למשרד של שוטר בשם יוני. הוא לא ממש התאים לתדמית הבלש שהייתה לי בראש. אבל כניראה שראיתי יותר מידי "חוק וסדר", ו"מחשבות פליליות".
הוא לא היה צעיר עם מראה שב"כנקי, וגם לא מבוגר עם ריח אלכוהול, סיגריות, והומור שחור. הוא היה סתם בחור שניראה יותר כמו האינסטלטור שלי מאשר בלש חוקר. הוא הקשיב לספור על המוות של רמי, וניסה לשכנע אותי שעל פי כל העדויות מדובר בחוסר מזל.
"למה את חושבת שרצחו אותו?" שאל כשהוא מוזג לי לימונדה קרירה. נחמד יש כיבוד במשטרה.
"כי רמי לא היה מת בטעות".
הוא חייך "אלה הראיות שלך?"
"זה התפקיד שלך להביא ראיות, אני מביאה לך חשדות".
"חשדות אה? אז במי את חושדת?"
"אין לי מישהו ספציפי".
"אני מבין. תיראי מאמי…"
"תעשה טובה אל תקרא לי מאמי".
"אה את מאלה?"
"מאלה?"
"הפמניסטיות האלה, שחושבות ששמות חיבה זאת הטרדה מינית".
"לא, מאמי זה לא הטרדה מינית, אבל אם תקרא לי בייבי או חס וחלילה כפרה, אני אשקול לצרוח אונס".
הוא פרץ בצחוק, הייתה לי הרגשה שאני מוצאת חן בעיניו.
"תיראי, איך אמרת שקוראים לך? שרי? שם יפה שרי. אני מבין שהוא היה חבר טוב, וקשה לך לקבל את המוות שלו, אבל אני מבטיח לך שאנחנו נמצא את מי שרצח אותו".
"אבל אתם מחפשים בכיוון לא נכון".
"תזכירי לי כמה זמן את שוטרת?"
"לא התכוונתי לזלזל במקצועיות שלך, אבל אני מבקשת שלא תחפשו רק בכיוון של מי רצה להתנקש בעבריין, ותחפשו גם בכיוון של מי רצה לרצוח את רמי. לקחתם בחשבון שהוא היה המטרה?"
הוא שתק ושיחק בקופסת הסיגריות שהייתה מונחת על השולחן, ניראה לי שהוא שתק שעות, אבל כניראה שאלה היו בסך הכל כמה דקות. "אז מה אתה אומר?"
הוא המשיך לשתוק. אף פעם לא התמודדתי טוב עם שתיקות, זה מעיק עלי מביך אותי ואני לא מוצאת את עצמי. הייתי במצוקה, אבל ההצלה הגיע מהר הוא דיבר.
"את מאמינה בגורל שרי?"
"גורל? אה כן ולא. לא יודעת. אני לא סגורה על זה. מה זה קשור".
"רמי היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון. הוא היה שחקן מצליח ועד כמה שאני הבנתי מאד אהוב. אין לי סיבה להאמין שמישהו רצח אותו, אבל יש לי סיבה להאמין שהעובדה שהוא עמד עם הכלב שלו ליד המכונית של העבריין גרמה לו למות".
לא היה לי שום מושג איך לשכנע אותו, הוא צדק לא יכולתי לתת לו עובדות חשדות או ראיות רק אינטואיציה.
"אתה מאמין באינטואיציה?"
יוני צחק, "אינטואיציה פתרה לי הרבה מאד פרשיות, והאינטואיציה שלי אומרת לי שאני צודק גם במקרה הזה, רגע רגע חכי שנייה יש לי עוד אינטואיציה עכשיו".
חיכיתי דרוכה, "שאת צריכה ללכת עכשיו, יש לי רצח לפתור".