המשך יומן נערה

21.1.2010

קיבלתי 100 באנגלית. דא. נתנו לנו קטע ממש מטופש לקרוא, ואחר
כך היינו צריכים לענות על שאלות ממש מטופשות.
המורים עוד לא הפנימו שאנגלית זה שפת האם שלנו. פייסבוק,
טוויטר, משחקי מחשב, טלוויזיה כל היום. קיבלתי את הציון הכי טוב
בכיתה. אני לא אוהבת שהמורים מציינים את שמי ומראים את המבחן
שלי לדוגמא. גם ככה כמעט כולם לא סובלים אותי בכיתה. אני
חושבת שרובם אפילו לא יודעים איך קוראים לי. לא איכפת לי. אני
יודעת את השמות של כולם. נוסף לכל הצרות שלי, יש לי גם זיכרון
צילומי . בתחילת השנה המורה תלתה ציור עם מקומות הישיבה
ושמות התלמידים. הם אסרו עלינו להחליף מקום כדי שיוכלו לזכור
את השמות. בתחילת השנה היה הרבה בלאגן סביב העניין הזה.
תלמידים החליפו מקום כדי לבלבל את המורים. מגיע להם, תלמדו
את השמות שלנו מה כל כך קשה? אני מחבבת חלק מהמורים שלי,
וחלק אני ממש לא סובלת. המורה לפיזיקה למשל. קוראים לה גניה
היא הגיעה מרוסיה הלבנה והתחביב העיקרי שלה זה לצרוח עלינו
שהגיע הזמן שנבין את חוק פסקל וחוק ארכימדס. אני יודעת אותם
בעל פה אבל אני משתדלת לא להצביע בכיתה. תמיד יש את הילדים
האלה שיפנו אלי מבט. הלחיים שלי הופכות אדומות אני מתחילה
לגמגם ואני נותנת להם עוד סיבה לא לאהוב אותי. יש עכשיו דיונים
בין ההורים שלי למנהלת וליועצת אם להקפיץ אותי כתה. אני עוד לא
ממש יודעת מה דעתי בעניין, אבל ניראה לי שאני די נגד. עד
שהתרגלתי לכתה של 35 תלמידים שלא אוהבים אותי ואני יודעת
בעל פה את השמות של כולם, אני צריכה לעבור לכתה אחרת של
יותר גדולים שגם הם לא יסבלו אותי. אמא שלי טוענת שאני פשוט
סוציומאטית. יופי אמא דרך נפלאה לתת לבת שלך תחושה של
בטחון. אבא שלי לעומת זאת טוען שאני צריכה דיאטה ותספורת
שונה. 'מי שניראה טוב יש לו חברים', שמעתי אותו אומר לאמא שלי
איזה יום במטבח. בכיתי שעות. אחר כך ירדתי למכולת וקניתי לי
חטיף שומשום, חטיף בוטנים וגלידה. אכלתי הכל בדרך חזרה
הבייתה. חשבתי שהורים חושבים שהילדים שלהם הם הכי מוצלחים
והכי יפים בעולם. ההורים שלי לא שמעו על זה.

24.1.2010
אמיר דיבר איתי היום, אמיר הוא הילד הכי יפה בכיתה. כל הבנות
אוהבות אותו, גם אני. היום הוא פנה אלי. זה היה אחרי שיעור
מתמטיקה בהפסקה. בדיוק נתתי ביס בסנדוויץ' שלי, אני עושה את
הכריכים שלי לבד בבוקר עם גבינה צהובה ודבש מעל. תמיד יש לי
ספר פתוח כשאני אוכלת בהפסקה, לא תמיד אני קוראת אותו אבל
אני עושה את עצמי, כדי שאף אחד לא יבחין כמה אני לבד. פתאום
שמעתי מישהו אומר 'עלמה'. הייתי בטוחה שאני הוזה, ואז שמעתי
עוד פעם 'עלמה'. הסתובבתי זה היה אמיר. יכולתי להרגיש את
הלחיים שלי בוערות, אלוהים למה הייתי מוכרחה לשים דבש
בסנדוויץ' השיניים נדבקות לי. הנהנתי ובלעתי במהירות את הביס.
הוא חייך, אני המומה מזה שהוא ידע את השם שלי. 'את יכולה אולי
לעזור לי עם מתמטיקה'?'
'אני?'
'כן את חצי גאון כזה לא'?
חייכתי בקושי, אני בטוחה שהשיניים שלי היו בצבע חום דבש.
'כן בטח. אין בעיה בכלל. מתי?'
'היום אחרי הצהרים אצלך'.
לא הספקתי להגיד לו איפה אני גרה, והוא הלך. הספקתי לראות את
אורלי מחבקת אותו ביציאה מהכיתה. היא סובבה אלי את הראש
בחיוך והבנתי שהוא סיפר לה. לא עבר לי החיוך עד סוף יום
הלימודים. אחר כך התחילה לכאוב לי הבטן. אמיר מגיע אלי הבייתה.
הוא יכנס לחדר שלי, יתיישב על הכסא שלי אולי אפילו על המיטה
שלי. טוב אין לי מיטה יש לי ספה נפתחת במצב רע. הספה הזאת
אצלנו עוד מלפני שנולדתי, אז לא ברור לי כמה שנים היא אצלנו אבל
היא צרה ומלחיצה. אני לא אוהבת את החדר שלי, אבא שלי תלה לי
על הקיר מול הספה את התמונה של הילד הבוכה. אמרתי לו שנמאס
לי לקום כל בוקר עם התמונה הנוראית הזאת מול הפרצוף והוא אמר
'בית שלי חדר שלי כשיהיה לך בית משלך תעצבי אותו איך שאת
רוצה'. סליחה באמת, אבל לא שאלתם אותי אם בא לי להוולד, לא
שאלתם אותי איפה אני רוצה לגור, ואיפה בא לי ללמוד. אין לי ברירה
אלא לגור איתכם אז לפחות תנו לי לעצב את החדר שלי. הכנתי את
החדר לקראת האורח. הוצאתי את התמונה של הילד הבוכה
שהשאיר על הקיר מסמר שחור ומיותם, שפכתי בייגלה לצלחת,
הבאתי כוסות ושתייה הכנתי לנו דפי חשבון וספר. רציתי להחליף
בגדים אבל לא מצאתי בארון שום דבר מתאים. אולי בכל זאת אני
אתחיל דיאטה.
התיישבתי על הספה וחיכיתי. בחמש התחלתי להתרגש בחמש וחצי
התחלתי להילחץ. לא שאלתי אותו באיזה שעה, הוא אמר אחר
הצהרים. מתי מסתיים אחר הצהרים ומתחיל הערב. שש? שבע?
ניראה לי ששקיעת השמש זה סימן לא רע לערב היורד. בשש וחצי
הייתה דפיקה בדלת. סידרתי את חולצת הטרנינג, והלכתי לכיוון
הדלת, למה לא הלכתי לשירותים לפני שהוא הגיע. כל כך פחדתי
שידפוק בדלת בדיוק כשאכנס להתפנות שדחיתי ודחיתי. אמיר עמד
בפתח עם ספר חשבון מחברת ואורלי. הוא חייך 'לוקינג גוד עלמה,
מה קורה'?
'בואו תכנסו', פתחתי את הדלת לרווחה ואמיר ואורלי נכנסו מביטים
מסביב. התביישתי. רציתי חדר אחר, עם פוסטרים של כלבים, ומיטה
אמיתית נפתחת.
"האמת שאין לנו כל כך זמן, חשבתי שנגיע יותר מוקדם ולא יצא, את
חושבת שתוכלי לעשות לי את שיעורי הבית? אני אשלם לך 100
שקל".
"לא זה בסדר, לא צריך כסף", גמגמתי, אמיר דחף לי ליד את השטר,
הידיים שלו היו קרות, ושלי היו לחות.
"אני לא מוכן שתעבדי חינם, אני לא מנצל אף אחד", הוא חייך את
החיוך ההורס שלו. יש לו גומה קטנה בלחי. בקושי רואים אותה כי
הפנים שלו מאד רזות.
אורלי הסתכלה עליו במבט אוהב, "זה נכון עליו'", היא אמרה, וידעתי
שהיא מבחינה בכל פרט לבוש שלי. פרט. זה היה טרנינג בצבע סגול.
הטרנינג החגיגי שלי.
היד הקרה של אמיר הונחה בקלילות על הלחי שלי
"תודה נשמה אין עלייך".
הוא קרא לי נשמה, אני שונאת את המילה הזאת, אבל מהפה שלו
הייתה למילה הזאת מנגינה מיוחדת של חום ורוך.
ככה נשארתי לעמוד באמצע הסלון עד שההורים שלי חזרו מהעבודה.
כמובן שהכנתי לו את שיעורי הבית, ניסיתי לשנות קצת את כתב היד
שלי כדי שהמורה לא תזהה אם במקרה תעבור בין השולחנות. היא
עושה את זה לפעמים.