הילד הזה

הילד הזה הילד הזה למה אותו הורסים?
הוא נפל ירד נמעך נהרס ואין לו שיקום
פעם אחת היה לנו שיעור על דף מקומט שכשאני פוגע במישהו
ואני מתנצל הוא עדין פגוע והילד הזה מקומט ממזמן
בעודי נהנית בהפסקה עם חברות אני רואה אותו בשיחים מתחן שאני לא יספר שהוא שם.
לפעמים בשיעורים מרביצים לו ומשפילים אותו.
ואני שואלת למה?
למה צריך להרוס ילד שבא להתפתח, ללמוד דברים חדשים?
בלילות אני בטוחה שמיתתו ספוגה מים מלוחים, דמעות ,
אין כבר צלקת, הפלסתרים מסתירים הכל אבל הילד הזה נפגע גם בלב,
בגן היינו תמימים לא ידענו מה יהיה בעתיד, ללא ריבים והיום הכל כל כך רציני היום
היום יש רק מכות, קללות פגיעות, אני עצובה על כך שהילד הזה סובל כך
המון שנים. הסבל יכול להפסיק? כי אני מתחילה לסבול כי אי אפשר לראות אותו
כך בוכה, מקבל עונשים, מוצף בחרמים מה עוד?
מה יכלו להיות יותר גרוע?
הילד הזה הילד הזה אולי עוד מעט נחיה בלי הילד הזה,
כי הילד הזה הוא מה שהוא רוצה, והוא "רוצה" את החיים שלו עכשיו.
אולי אני גרמתי לזה? אולי אבל גם אני מבינה אותו,
גם אני סבלתי פעם כמוהו, מאיך שאני, אצל מי אני ישנה,
הפרצוף שלי, בכיתה אלף ישנתי אצל בן וזה הרס לי את החיים שלי אז מה הרס לו עם הוא
קיבל עונש קשה יותר מימני?
הלוואי שהסיפור הזה לא היה קורא ולא הייתי כותבת אליו עכשיו, אבל אלה החיים
יש את המקובלים ויש את החנונים ויש את הדרוסים, הילד הזה הילד הזה הוא מהדרוסים
כבר מזמן, זה שיש לו הרבה שכל יותר מהממוצא זה לא אומר שהוא חנון.
אז עם יש מקובל או מקובלת שקורא את הסיפור הזה אני מבקשת שישקול מה שהוא עושה
לפנאי שזה קורא, לפנאי שאומרים "חרם על ליאור" "חרם על גלעד" "חרם על עדי"
להם אין רגשות? יש להם ואתם לא יודעים מה לעשות עם זה אז תתחשבו בהם
בילדים האלה שבוכים עכשיו אל החיים שלהם או מתכננים את לגמור אותם.