המרדף אחרי האושר

לזבובים תודעה אחת, כשאני עובר דרך ענן מלא בהם הם פונים ומתערבלים בתיאום, ללא שגיאות. הם טרמיטים מעופפים ממש, כוח ממשי ובעל תכלית. האדם חכם יותר, אך במהלך האבולוציה הוא התבלבל. במקום להתאחד, לחתור למטרה אחידה הוא הפריד ובידל. אילו היינו עובדים עלי קידום הידע, ילודה, אחדות… כיום אנו פשוט מחפשים כסף, קרירה, נשים.
אני מביט הצידה וקור רוחי מתפוגג, ילדה קטנה רצה על המדרכה מחפשת אחר אביה, אחרי.
קיפלתי את צרור דפי הירהורי, והזדרזתי אחריה. כבר מספר ימים שאיני מצליח לתפוס אותה. התחלתי לרוץ ברחוב ההומה, מתנגש באנשים קלות. איני מסוגל לקרוא את פניהם, הם כמו דפים ריקים במחברתי. קריאתם הינה השערה-שיגיון שלי בלבד.
פרצוף ניתק מנהר האנשים ונפנה אלי. שפתיו נעות, אך עד שהצליל מגיע אלי הוא כבר מאבד את משמעותו. הפרצוף מתעקש. זה דוקא פרצוף נאה, פנים נשיות, נקיות.
בזווית עייני מציץ תיקה של ילדתי, ונבלע שוב בהמון.
אני נפנה, טיפה בגסות, מהאישה הנאה וממשיך במרדפי.
פילחתי את ההמון בריצה נואשת, אבל איבדתי אותה… שוב.
הפנים הנאות חזרו, והפעם הן דיברו בקול רם, כל השיניים נחשפו בלובנן, ונתזי רוק נפלטו בשטף הדיבור.
נסערת, חשבתי לעצמי. תוהה אם איני מלביש על פניה את תחושותי שלי בלבד.
הפנתי את ראשי הצידה והמשכתי לשוטט באזור. מחפש.
כאשר האישה אינה מרפה ממני, חוזרת על אותו משפט שוב ושוב, ומלווה אותו בתנועות יידים רחבות. מה היא בכלל מנסה לומר?
הרמתי את גבותי בפליאה. הצלחתי בריכוז רב, עילאי כמעט, לפרש חלק מצעקותיה.
"אאאייין… כלום, הה'כככל… שרוף, מתתת—"
כנראה השתחרר לה איזה בורג. חזרתי לביתי בעיינים עצומות בשבילים המוכרים לי ככף ידי.
כשהגעתי הנחתי את התיק על שולחן האוכל.
רעש עמום נשמע, ומצאתי את עצמי בוהה בתיק שצנח לריצפה.
מוזר.
התכופפתי והוצאתי את ניירותי מהתיק.
בעודי נשען על השיש המשכתי לכתוב, עורג לעולם שארגתי בדף ועט. עולם שבו לא היה מקום לבילבול ואי סדר, והאושר יהיה תופעת לוואי מבורכת של אחדות והצבת מטרות נכונות.
האישה נכנסה אל ביתי, ומשכה את ידי מהשיש, מנופפת בה מול פני. היד הייתה כהה מעפר.
מוזר. כנראה התלכלכתי מהעיפרון.
התעלמתי ממנה, ולאחר עוד מספר צעקות חסרות משמעות היא הלכה.
ראשי התחיל לכאוב, ועייני התחילו לתעתע בי. מציגות כתמי פיח על קירות הבית.
ריח שרוף התחיל לעלות בנחירי… לא, אני מסרב לראות, מסרב לשמוע את בירבוריה.
אדחה את אשליית השריפה המגוכחת הזו, לא אתן לה לעוות את חיי.
הלכתי לישון, וקול מרושע לחש באוזני שאיחרתי את המועד.
אני מקווה שלא.