קמיקזה – רשמי ביקור בירדן

קמיקזה
סיפור קצר מאת זאב אופיר

נכנסנו כולנו לסעוד במסעדה הירדנית הקטנה שהיתה דבוקה על צלע הרי הגלעד. ממול, במערב הרחוק והכחלחל, אפשר היה להבחין בעמק הירדן, מתעלף בחום היום האביבי.
הינו קבוצת תיירים ישראלים קטנה כולנו בעלי אזרחות כפולה מה שאפשר לנו להיות הישראלים הראשונים המטיילים בירדן באופן חופשי. הימים ימי טרם חתימת הסכם השלום והמלך הירדני הראה נדיבות לב של רצון טוב ואפשר את הטיול הזה.

"מרחבה, מרחבה". בדואי זקן לבוש גלביה לבנה וכפיה משובצת אדום קיבל את פנינו בחיוך רחב. בתנועת יד רחבה הזמין אותנו להכנס והושיבנו סביב שולחנות קטנים על כסאות קש מתנדנדים. תוך שניות התכסו השולחנות בכיבודים שונים כמיטב המסורת הבדואית.
כטוב ליבנו באוכל, התחלנו לדבר עם המקומיים שהתעניינו בנו מאוד ורצו לשמוע מאיפה אנחנו.

אנחנו מישראל, אמרתי. השתררה שתיקה מעיקה וניכר היה שמארחינו נבוכים ואינם יודעים איך לאכול זאת.
"מרחבה, מרחבה". בעל המסעדה, גוץ עב כרס נחלץ במהרה ממבוכתו וחיוך רחב ואמיתי שב לכסות את פניו. "אנחנו כולנו רוצים שלום" אמר בהתלהבות כשחבריו מהנהנים במרץ בראשיהם להסכמה. המשכנו לפטפט על דא ועל הא ובעיקר על השלום המתקרב.
הקפה המסורתי הגיע בסיפלונים קטנטנים ומהבילים. "שו איסמק"? העז פתאום לשאול אותי הגוץ החייכן. "שו איסמק"? (מה שמך).

"איסמי זיו הופמן" עניתי. (שמי זאב הופמן).

פניו כאילו כבו לפתע. החיוך הניצחי נעלם באחת ובמקומו עלתה הבעת תמהון. הוא קם במהירות מכסאו ונעלם מאחורי הפרגוד שבאחורי המסעדה. לא הבנתי מה קרה וחששתי שבדרך כל שהיא עלבתי אותו. העפתי מבטים עצבניים סביב אל חבריו שישבו סביבי ולא הגיבו לכלום. דממה מעיקה ומביכה שוב השתררה סביב השולחן.
אחרי דקות ארוכות שב מארחי אל השולחן. הוא החזיק בידו חבילה קטנה עטופה ניר וקשורה בחבל רפיה, אותה הושיט לי בשקט ובהבעת פנים קפואה.

ילדים, היום אתם מתחילים לבנות את הטיסן הראשון שלכם ששמו קמיקזה ואנחנו נצא להטיס אותו כשנסיים את הבנייה בבסיס רמת דוד של חיל האויר. המדריך שעמד מולנו, חבורת ילדים בני 13 בגדנע אויר, היה מלא חשיבות עצמית מנופחת, נער לא הרבה מבוגר מאיתנו, אבל לנו לא היה איכפת. אנחנו הולכים לבנות טיסן.

במשך חודשים עסקנו בבניה בהלהבות אין קץ. למפגשים השבועיים חיכינו בקוצר רוח וכל השבוע רק דיברנו על הטיסן שהולך וקורם צורה.
היום הגדול הגיע. עלינו על המשאית שלקחה אותנו לרמת דוד שבעמק יזרעאל. במהרה התחלקנו לזוגות וכל זוג עסק בהטסת הטיסנים שלו. חוט ארוך שבצד אחד חובר לטיסן ובצידו השני אחוז בידי מטיסו גרם לטיסן להתרומם ולטוס על גבי זרמי האויר העולים.
כשהגיע תורי להטיס את הטיסן שלי ליבי פרפר בחוזקה. לא כל הטיסנים טסו כיאות וחלקם אף התרסק לריצפה ונשבר. חששתי שמא גם שלי יתרסק וכל עמלי ירד לטמיון. בן זוגי אחז בטיסן ואני משכתי בחוט והתחלתי לרוץ קדימה בלי להסתכל לאחור בטיסן. הרגשתי את הטיסן מתרומם ואת המתח הגובר של החוט. קריאות העידוד של חברי היו חזקות יותר מתמיד. לפתע הרגשתי את הטיסן משתחרר מהחוט. עצרתי והתבוננתי בו ממריא גבוה גבוה לשמים, מתרחק והולך בסיבובים איטיים נישא מזרחה ברוח הקלה לעבר הרי הגלעד הכחלחלים שבאופק עד שנעלם מעיני לחלוטין.

באצבעות רועדות קמעה התחלתי להתיר את החבל המהודק סביב החבילה חושש מעט מהבאות. המארחים וחברי לקבוצה עמדו סביבי מסתכלים בסקרנות הולכת וגוברת. סיימתי להתיר את החבל ופתחתי את העטיפה. מתוך הניר נשרו לידי שאריות עץ וקרעי ניר פרגמנט דק. על אחת מהן היה כתוב באותיות עבריות ולועזיות: זאב הופמן, קריית חיים.

זאב אופיר