עדיין לא אודליה
רמי פורטיס פעם אמר שכשהפצצות שותקות עצוב לעיתונים. הוא מעולם לא העז
לחשוב למי עצוב כשהפצצות רועמות והצריחים לוהטים.
בוקר יום שבת אני מתעורר כרגיל מתקיעות אף מאשימות של הכלב, בוקר אמרתי?
השעה שתיים בצהריים. עדיין מסריח מאלכוהול ובלי האנגובר כי עבר מאז אתמול
המון זמן. אני יוצא לסלון ומגלה שאני לבד, ההורים שלי החליטו לפתור את הוויכוחים ביציאה
מהבית לשבת חתן של איזה קרוב משפחה שכוח מהשכונה ליד. אשכרה יצאו לשם,
עם האלצהיימר של אבא שבכלל שכח את אימא, שתיים בצהריים בשבת וההורים שלי
בבליינד דייט. שכחו אותי בבית אם כלב פסיכופט שמכרסם לי את המיטה, אז אני צוחק
מצית סיגריה ומוריד את המכרסם המכשכש למטה. במדרגות הוא נובח ומבהיל ילדות
אתיופיות קטנות ומצחיק אותי, אני צועק והוא נרגע, מחליט לרוץ מאחורי הבניין ודואג לעבור
בכל תחנות הפיפי שלו ונותן לי לסיים את הסיגריה בשקט. אנחנו עולים חזרה הביתה
ואני בודק שיחות נכנסות בפלאפון, עשרים כאלה מאנשים שונים, חלקם משונים ממש
והרוב בסדר. פתאום שוב מצלצל והפעם אני עונה, מבקשים מחט וחוט ליום הזיכרון,
אני מתבלבל וצוחק, משאיר את קפטן אמריקה לבד להמשיך לכרסם ויוצא לטייל בים.
הולך דרך הבננות נורא מהר כל הדרך ולא מתעייף ואז מתלהב מהכושר שלי, חצי שנה
שבה הפעילות הספורטיבית שלי כולה הסתכמה באותה הליכה בשבת לים.
אני מגיע לחוף ויש המון נקבות שרצות בחול, קופצות במים או נמרחות בשמן ששומר
על גוון המוקה. אני אחוז תדהמה מהכל מתיישב על הדיונות למעלה מצית סיגריה נוספת
ומרשה לעצמי לחלק מחמאות לכולן, ככה אני מעביר את אחר הצהריים וחוזר הביתה,
מתעלם משיחות טלפון ונופל עמוק לתוך קליפה של בננה. עוד במדרגות בכניסה לבית
אני מריח את שאריות הבושם של אימא ומבין שנגמר הבליינד דייט, אני נכנס הביתה
ורואה את רומיאו ויוליה מעלים זיכרונות מאלבום התמונות של הבר מצווה שלי שהייתה לפני
האלצהיימר. ורומיאו מתפקע מצחוק על כל תמונה שניה ושולח את יוליה להכין מטעמים וקדרות
לארוחת צאת השבת. אני נאנח ומסנן לעצמי שלפחות הבליינד דייט היה מוצלח, מה שמצליח
לשפר לי את מצב הרוח ולקלף ממני עוד חתיכה מקליפת הבננה. ואז אני נכנס לחדר,
קולט את קפטן אמריקה שוכב על הגב, מרוצה מעצמו והנעליים האהובות עליי כבר אינן בין החיים.
אני מתחרפן וצועק, הקליפה מתפוצצת ממני, אני הולך לתת כזאת בעיטה לקפטן שהוא יגיע לאמריקה
דרך יפן ובאמת מתכוון לזה ואז קורה משהו. בחיי שלא יודע מה, ואני נופל למיטה ומושיט יד ללפטופ,
פותח אותו ומריץ בגוגל, כותב 'אפרת נקש'. 29 אלף תוצאות. חבר סיפר לי עליה.
מקליק על האופציה הראשונה וחוטף כזאת בעיטה שמעיפה אותי עד אמריקה דרך יפן.
אלפי תמונות, יומני מסע, חוויות דיגיטליות מכל פינה על קליפת כדור הארץ שצולמו
על ידי אותה מישהי, אפרת נקש. באתר אני מוצא את כתובת המייל שלה, מתלבט אם לשלוח
הודעה, להתחנן על חיי העלובים שתפתח את הפה ותשטוף אותי בסיפורים וחוויות, שאולי יבוא יום,
וגם פרי האהבה האסורה של רומיאו ויוליה יזכה לדהור על איזו סוסה בשם אודליה במרחבים העצומים
של אותם חלקים רכים יותר בקליפה הקשה הזאת…
תגובות (0)