ארבע עונות\אמא אדמה

קיץ

פי פעור, חלול, חרוב… יובלות עברו מהפעם האחרונה שבאו מים לקרבי, שתיתי מבארות נסתרות עד שיבשו, וכעת לא נותר בי דבר.

אני מצפה לטיפת המים שתבשר את שינוי התקופה. וכשם שחלפה הפריחה כך התפוגגה תקוותי.

נותרתי אומללה, עורי פצוע ומבוקע ממחסור, והירוק שבי קמל מותיר אותי משתנקת, מיובשת, ערומה מול השמש הקופחת.

סתיו

אני שמחה, הרוחות החלו לנשוב מבשרות את תחילת השינוי. העלים החלו נושרים ומלטפים אותי כאהובים אובדים. העננים החלו להתאגד ולערער על שלטונה המתמשך וחסר הרחמים של השמש. הדממה מופרת בציחקוקים עליזים והאנשים החלו נושאים את עייניהם לאופק, כמצפים לבשורה שתערער את תוכניותיהם. והיא תגיע בקרוב.

חורף

הטיפות המבשרות הגיעו, וכבר שכחתי כמה השתוקקתי אליהן. הן תוקפות אותי כעדת זאבים מורעבת, הן זולגות עלי כדמעות אלמנה. חשוך, וכל כך קר… נותרתי אומללה, נסתרת כשחקן צללים. האנשים העוברים מכוסים ומכונסים במעיליהם. ורק אני מביטה, וחשה את הצטברות הצער כמועקה מוחשית. עד שאיני יכולה לאגור יותר, ונחלים על נחלים של מים פורצים ממני ומציפים את הסביבה. וכשם שהקיץ ייבש מתוכי את השמחה והשאיר אותי מתפללת למים שירוו את גרוני החרב. כך החורף הציף אותי בצער ובבדידות, ואילץ אותי להבליע את יופיי.

אביב

השמש כרתה ברית עם הרוח, והן מעזות לתקוף חזרה ולאתגר את ענני הסערה.

כחבל הפוקע לאיטו משתחררת ממני המועקה. אני פורחת, ורוח חדשה מפעמת בי. כשענני הסערה משתנים לענני נוצה אני חשה קלילה, כאילו עול הדאגה לקיום נמוג, ולו רק לתקופה קצרה. אני נהנת משירת הציפורים ומהאנשים המחייכים בהיסח הדעת. קולות החיים הללו מרווים אותי, הם המנוחה שמעולם לא חוויתי. כל כך טוב לי.