ימי חיי – סיפור בהמשכים

הדבר הכי אכזרי בעולם, הוא האהבה.. הדברים הנוראים ביותר בעולם נעשו בשמה, נאמרו בשמה, הוקרבו על מזבחה..הדבר השני הכי נורא, הוא התקווה, זו שמתעתעת בך מבעד לענני הכאב, צוחקת עליך, אליך, משכנעת אותך להמשיך, להסתכל קדימה, לצפות, רק בכדי שתוכל להמטיר ממטריה, להכות בך את ברקיה.. הדבר השלישי הנורא, הוא האמונה, באל, בכוח עליון, באדם.. אותה אמונה, שיש משמעות גדולה יותר לדברים, תכנית על. .. מה טוב לו לאדם, שלא מצפה, לא מקווה, לא מאמין, לא נאהב, ולא אוהב….אגדה ישנה מספרת על אותה נערה, שנתבקשה ע"י האלים לשמור על קופסא סגורה, סקרנותה לא עמדה לה, והיא החליטה לפתוח אותה, ובעשותה כך שחררה את כל חוליי החברה… אותה אגדה מספרת, שהאלים, בחסותם על העולם, שחררו מתוככי התיבה את התקווה, מתנתם לנו…לו רק הבנו, לו רק ידענו… שמתנה זו, הנה האכזרית שברעות, לא מתנת האלים, כי אם נקמתו של השטן..

אבל אולי כדאי שאתחיל מהתחלה, או אולי מהסוף.. אז אני לילי, כישלון בת 30, לפי הסטנדרטים של החברה שבה אנו חיים, ללא חבר… לומדת כבר שנים.. בלי למצוא את עצמי… לוקחת כדורים אנטי דיכאוניים… והשבוע פיטרו אותי מהעבודה… לא כי לא הייתי טובה, אלא בגלל ששמתי מראה גדולה מדי, מול פני אחרים, וההם, החליטו, כי כשהמראה לא יפה, עדיף לקנות חדשה… פעם חשבתי, שהאמת מנצחת, שכאשר הצדק עמך, הדברים יסתדרו… אבל כנראה שגם תעתוע זה, בדומה לאהבה, לאמונה, לתקווה, שייך לעולם האגדות..

הקושי הגדול ביותר, הוא לא ההבנה שאתה כישלון, אלא ההבנה שגם האחרים הבינו שאתה כזה. שהמסכות ששמת, הקישוטים והנוצות בהם התהדרת, בלו, התאדו ואתה נגלה במלוא מערומיך, עוונותיך, חולשותיך. כאותו עץ אשוח שעמד זוהר, מנצנץ, מואר, בבוקר שאחר חג המולד כאשר הקישוטים מורדים, האורות כבים, ולפתע מתגלה במלוא עירומו, עליבותו, אמיתותו.

החיים התחילו, די טוב.. נולדתי למשפחה בורגנית, ממעמד הביניים, לא עשירים, אך גם לא רעבים לפת לחם, שבמשך ילדותי, טיפסה אט אט בסולם החברתי, הכלכלי.. ילדה שובבה, עיניים גדולות, ירוקות.. מאוד אינטליגנטית, כפי שיגידו כולם… יכולת אמפטיה, לב טוב… רגישות לזולת… מספיק כדי שכולם יסתכלו, יצפו, ידעו שזו הילדה תגדל ותינסק , תמריא מעלה.. ואז החיים קרו, והמבטים מלאי התקווה, התחלפו במבטים מלאי ייאוש. מישהו אמר פעם, שאנו רואים את עצמנו, דרך עיניהם של אחרים, ואותם עיניים, שראו את הפוטנציאל, ראו כעת את הכישלון, ואותם מבטים מלאי אהבה, התמלאו בסלידה, רחמים, חרדה, חודרים, פוצעים, קורעים בבשר החי, וכל החששות, וכל האכזבות, וכל התקוות שנכזבו.. מתי זה התחלף? אין רגע מסוים, עליו ניתן להצביע.. אולי היה קל יותר, אם היה אירוע דרמטי אחד, נקודת מפנה בעלילה, רוע אולטימטיבי שמשנה את פניה של המציאות, שלאחריו, דבר כבר לא יהיה כשהיה…אבל הרי כבר אמרנו, שלא בעולם האגדות עסקינן, ובצורה בנאלית, איטית, כאותו זקיף מלח שמתארך לאיטו, טיפה, אחר טיפה, שנה אחר שנה, נדבך, ועוד נדבך נוספו, לכדו, עד שיום אחד, אתה מסתכל בעיניים של "אוהביך", ורואה את עצמך…, והרי כבר אמרנו שהאהבה, היא האכזרית ביותר, הדברים שנאמרו בשמה, הדברים שנעשו בשמה, והזבחים שהוקרבו על ולמענה..