סיפורו של עץ

סיפורו של עץ
אבינעם קליין [email protected] 0506325228 8.4.2019

התחלתי את חיי לפני כשלוש מאות שנים כזרע קטן טמון באדמת יער בצפון איטליה. גשמי ברכה שירדו על קרקעית היער גרמו לי להוציא גבעול, התפתח ממנו שתיל, גדל לשיח, ואחרי שנים רבות הפכתי לעץ גבוה עם גזע עבה ועלים בעלי שלוש קצוות דמויי משולש; אחים שלי מאותה המשפחה גדלים בארה"ב ובקנדה ומפיקים מהם סירופ מתוק. עברו עלי בנעימים שנים רבות עם חילופי עונות. ציפורים בנו עלי את קינן, ובעלי חיים חסו בצילי.
יום אחד נשמעה המולה ביער, קולות אנשים וצהלות סוסים. הבטתי למטה ממרום צמרתי וראיתי איך צמד אנשים מחזיקים לוח מתכת ארוך משונן, ומתחילים לנסר את הגזע שלי. רציתי לצעוק שיפסיקו, הרי מעולם לא עשיתי רע לאיש ועל מה ולמה הם מכאיבים לי, אבל כידוע אני אילם. לאחר שעה ארוכה סיימו את מלאכתם, ואני התמוטטתי לקרקע ונפלתי ברעש גדול. מיד הגיעו אנשים נוספים, ניסרו את כל הענפים שלי והעמיסו אותם על עגלות שנגררו על ידי סוסים – לא יודע לאן. אותי קשרו לארבעה סוסים אבירים שגררו אותי אל מחוץ ליער אל מנסרה. שם קילפו לי את הקליפה, חתכו אותי לקרשים במידות שונות, והניחו את הקרשים על מדפים כדי לייבשם. לאחר מספר חודשים העמיסו את כל חלקי על עגלות ונסעו העירה.
חלק מהקרשים הביאו לבית מלאכה. הקרש הגדול שהובא כלל את המוח שלי ולכן אני יכול לספר לכם מה קרה איתי בהמשך. אחרי שנחנו על המדף, אני ועוד מספר חלקים ממני במשך מספר שבועות, האומן בעל המלאכה שם אותי על שולחן העבודה והחל לעצב את צורתי. אחרי ששייף והקציע וניסר את רובי וכולי, הפך אותי ללוח דק מאד, בצורה המזכירה גוף של אישה. עיבד גם מספר חלקים אחרים של וגם חלקים מעצים מסוגים אחרים. בסופו של דבר בנה מאיתנו קופסה עם צוואר. מתח עלינו מספר גידים של בעלי חיים, לקח מוט דק וארוך ומתח עליו שערות של זנב סוס, וכשהעביר אותו על גבי הגידים נשמעו צלילים יפים. סוף סוף נהניתי שאחרי טלטלות רבות אני שוב מביא תועלת.
לאחר מספר ימים הגיעו לבית המלאכה מספר אנשים, ולאחר דין ודברים עם האומן, שם אותי בתוך קופסה אטומה, והאנשים לקחו אותי. לא יכולתי לראות דבר ורק יכולתי לשמוע. הגענו לביתו של אחד האנשים, הוציא אותי מהקופסה, ומשך על הגידים את המקל עם שערות זנב הסוס והשמיע מנגינות קסומות שמעולם לא שמעתי קודם לכן. לאחר מספר שעות הוחזרתי לקופסה. לשמחתי, התהליך הזה חזר על עצמו כמעט מידי יום. יום אחד האיש לקח אותי לבית גדול שהיו בו המון אנשים לבושי מחלצות, הוציא אותי מהקופסה, עלה על במה ובליויית עוד אנשים השמיעו צלילים יפים לקול מחיאות הכפיים של האנשים. התהליך הזה חזר על עצמו מספר פעמים בחודש; לפעמים נסענו בכרכרות מהירות לערים אחרות וגם שם הוצאתי ממחשכי הקופסה, העבירו את המקל עם שיער זנב הסוס על הגידים המתוחים עלי והצלילים הקסומים הושמעו לעוד ועוד אנשים. ככה העברתי את ימי ושנותי במשך יותר ממאתיים שנים; כל כמה עשורים הועברתי לאיש אחר שעשה בי שימוש, בעיר אחרת, וגם בארץ אחרת.
יום אחד מת הבעלים שלי, ואשתו מכרה אותי לאיש עסקים עשיר בלונדון. הובאתי לביתו המפואר, הוצאתי מקופסתי, נשמתי אוויר צח, וחיכיתי לשמוע את הצלילים שהאיש יפיק ממני; קצת התאכזבתי; עם השנים התרגלתי שהבעלים שלי עושה את מלאכתו אמונה; הבעלים הנוכחי לא הפגין מומחיות יוצאת מגדר הרגיל בהשמעת צלילים. נוסף לכך, עברו ימים שלמים בלי שאוצא מקופסתי ולפעמים הושארתי בארון סגור בחדר ריק ומאד נעצבתי אל ליבי; למזלי היו לי הזיכרונות ממאות שנים של חיים מלאים שהחזיקו אותי בתקווה לימים טובים יותר.
יום אחד מת איש העסקים. אגלה לכם סוד שלא התאבלתי עליו.., אחרי הכל, כל אחד קרוב לעצמו וקיוויתי שאמכר לאיש שמקצועו השמעת צלילים יפים וכיון שכך גם אוכל להתאוורר כמעט מידי יום ואראה את העולם סביבי. אחרי מספר שבועות התאספו הרבה אנשים בחדר בו הייתי ספון בארון, ושמעתי את עורך הדין של המשפחה מקריא לנוכחים את תוכן צוואתו של איש העסקים שזה לא מכבר הלך לעולמו: אחרי שפרט את נכסיו ורכושו של המנוח, ומי יורש מה, הגיע תורי. ירשה אותי אחותו שנולדה בפולין וגרה עתה במדינת ישראל, שנזכרה לטובה כזאת שראתה את הנולד, ולאחר מות אביה, השכילה לשלוח ללונדון את אחיה הצעיר – לימים איש העסקים המיליונר – ולחלצו מציפורני הנאצים. קיוויתי שהיורשת, שהיא אישה מבוגרת, תמכור אותי מיד לאמן השמעת צלילים. לאחר כשבועיים הוצאתי מהארון, ושמעתי מאשתו של הנפטר שאחותו מאד נעלבה שאחרי כל מה שעשתה למענו השאיר לה רק קופסה עם גידים שמשמיעה צלילים, והחליטה לתרום אותו לבית יתומים של הקהילה היהודית בלונדון. בדרך לשם, ביכיתי את מר גורלי ששוב הפעם אהיה סגור במחשכים בארון של בית היתומים; ואשר יגורתי בא לי. נחמתי היחידה שהארון בו אוחסנתי היה בחדרה של מנהלת בית היתומים והצלחתי להאזין לשיחות שהתנהלו בחדר. בין היתר, הייתי עד לשיחה בה נחתם חוזה עם קבלן לבנית אגף חדש בן חמישים חדרים לבית היתומים. עברה שנה ארוכה ומשמימה, ואם לא הייתי אופטימי מטבעי הייתי שוקע בדיכאון. לאחר שנה הסתיימה העבודה, והקבלן בא לקבל את שכרו. להפתעתי, הוצאתי מהארון על ידי המנהלת, נשלפתי מקופסתי והוצעתי לקבלן כתשלום במקום הסכום שסוכם עליו. הקבלן התבונן בי, והבטיח להשיב דבר; למחרת חזר עם שלושה אנשים. שוב הוצאתי מהארון ומהנרתיק בו שכנתי, ואחד מבין השלושה לקח את המוט עם שער זנב הסוס והחל להעביר אותו על גבי הגידים. ליבי כמעט והתפקע מרוב שמחה, שכן שוב נשמעו הצלילים הקסומים שאזני התרגלה אליהם במשך יובלות השנים. לאחר שגם שני האחרים בדקו אותי, נלקחתי משם על ידי הקבלן. את הימים הבאים ביליתי גם בחשכה מוחלטת וגם בשקט מוחלט כיון שאוחסנתי בתוך כספת כבדה מפלדה. כדי לעודד את רוחי שיננתי לעצמי השכם והערב, שלא יתכן והקבלן יחזיק אותי זמן רב כאבן שאין לה הופכין. אכן לאחר זמן לא רב, הועברתי לידיו האמונות של אמן בעל שם בינלאומי בהשמעת צלילים, וחזרתי לחיי הזוהר שכה הורגלתי אליהם.