סיפורו של ילד

מתעורר לעוד יום, יוצא מאותו חלום.
בו הוא בורח מכל העולם שרודף אחריו ומנסה לתקוף אותו, להפחיד אותו, להביס אותו ובסופו הוא מתאבד.
המיטה רטובה שוב, אמא אומרת שאין מה לעשות, זה טבעי אין שום סיבה להילחץ או אל מה להתייחס.
מבקש לא להתעורר מתחנן לא ללכת למקום היחיד שיותר מפחיד מהראש שלו, אבל זה לא אופציה.
מגיע לבית ספר וכל המבטים עליו, מתלחששים ומצחקקים, כולם יודעים מה הוא עשה הערב במיטה וכולם כבר מדברים.
זה הגשר שיש לו השיניים, כל הזמן כולם צוחקים עליו והם בגלל לא יודעים את שמו.
איך יכול להיות שהוא כל כך בלתי נראה ועדיין בדיחת השבוע, כל שבוע.
מנסה לשרוד את היום, נרדם בשיעור, הוא רק מנסה להשלים את השעות שלא הצליח לישון בלילה.
שוב המורה צועקת, צועקת ומרתקת, עוד עונש ועוד סבל ועוד זמן של מנת היתר, מנת היתר של הבית ספר שמדחיק ומשכיח כל קמצוץ של רגש ושכל שרצה להביע בכיתה, שמרביץ ושונא על כל מילה שהוציא לכיוון איזו חבורה.
חוזר הביתה מדמם, אמא שמה פלסטר ושולחת אותו החוצה שוב, לחוגים, הרי אם אין לו חברים אז כפייה זה הפתרון.
וכבר אין לו רגש כדי למחות ואין לו אנרגיה כדי לזעוק, הוא יוצא.
חוג ג׳ודו, אמא אומרת שככה יגן על עצמו אבל בחוג הוא הפך לשק החבטות, הזדמנות פז לכולם להתאמן על מי שגם ככה לא מרגיש כלום.
עוד מכות ועוד חבלות, חוזר הביתה, בוכה אמא שומעת ובאה למיטה ״כשתגדל יהיה לך יותר טוב, מבטיחה״ היא אומרת.
אמא משקרת.
למה כל זה טוב הוא שואל את עצמו, וכבר 21:00 בערב, אמא צריכה לעבוד אז היא הולכת חזרה לחדר שלה.
והוא ממשיך לבכות אבל בשקט כדי לא להפריע לאבא ואמא אחרת הם יצעקו עליו שוב.
שעות בוכה עד שהוא נרדם ונכנס לאותו חלום.