סיפורו של אדם

אל תנסו להבין, זה לא משהו שנועד להבנה. אתם מסתכלים ברחוב ובוחנים כל אדם מסכן שנקלע לעיניכם לשנייה הזו, ובעצם הוא לא כל כך תמים כי גם הוא בוחן אתכם. אתם בוחנים את האופן בו הוא הולך, את הצורה בה הוא מתלבש, את פניו וגופו וכל פרט קטן בהופעתו החיצונית בשביל אותו רגע קטן שבו זה הדבר היחיד עליו אתם חושבים, גם אם אתם לא מודעים לזה.
אתם ממשיכים ללכת עד שאתם מגיעים למקום בו אתם עובדים, משרד משעמם וטיפוסי בו תעשו מה שאתם עושים בכל יום. תתיישבו בכיסאכם החורק שאי אפשר לשבת עליו בלי שכל אדם במשרד ישים לב, אתם תשבו ותעשו מה שאתם עושים בכל יום. יהיו לכם כמה שיחות ידידותיות עם כמה מחברכם לעבודה ושיחה רצינית עם המנהל, ואז יום העבודה ייגמר.
אתם תיקחו את תיקכם ותצאו לרחובות שעמוסים בעוד אנשים שבדיוק סיימו לעבוד בעצמם, ותסתכלו לעבר כל החלונות המשרדיים שבהם האור עדיין דולק ואנשים עדיין עובדים שם, אפילו בשעה כזאת. ואתם תתהו מי האנשים האלא ובמה הם עובדים, אבל לא יהיה לכם מספיק אכפת כדי באמת לשאול.
הגעתם לדירה שלכם, עוד דירה טיפוסית לאדם טיפוסי שכמותכם. הכלים לא היו שטופים כי עדיין לא היה לכם זמן, או שפשוט לא היה לכם כוח והספה הישנה והמרופטת באמצע הסלון הקטן והכמעט מחניק שלכם מעלה אבק, סתם עוד דירה.
תדליקו את הטלוויזיה ותראו את מה שמראים בכל יום, ראש הממשלה אמר ככה, שר הביטחון לא הסכים, ומצאו דבר אחד מצאו דבר שני אבל אתם עייפים מדי כדי להקשיב.
השנים עוברות בימים על גבי ימים שעוברים בדיוק ככה, עם האדם שנקלע עין הבוחנת, יום העבודה, והחדשות בערב על הספה שהופכת מאובקת יותר ויותר כל הזמן עד שיום אחד יימאס לכם ותחליטו לשנות משהו. תפסיקו לבחון כל עובר ושב, תתפטרו מהעבודה ובמקום לראות את החדשות כל ערב עם הבעה עייפה ומשועממת על פניכם תצאו לחפש את החדשות האמתיות.
תצאו למסע שבו בהתחלה הכל ייראה לכם אפשרי, כל חלום שהיה ולא היה לכם.
ואז המסע שלכם יסתיים.
פגשתם כל כך הרבה, ראיתם דברים שרבים אחרים לא זכו לראות ולמדתם למצוא את עצמכם, ולגלות אחרים אבל בעצם נשארתם אדם חלול בתוך קונכייה שלא מצאתם אדם שיוציא אתכם ממנה. והשאלה שלא כדאי לכם לנסות להבין היא, מה נשאר לכם כבר לעשות?