סימנים אדומים

רק המנוסים יוכלו להסכים איתי; עובר זמן עד שאתה מבין.
תמונות באלבום, פניי תינוקת מרוחים גבינה לבנה, עיניים כחולות. נאיבית, חסרת דאגות. שמחה. טוב, רואים פה שטוב.
סרטים ומצלמת וידאו, מתנות מימי הולדת, בגדים מפעם שכבר לא מתאימים. היה טוב, אין מה לומר.
היה לי טוב.
תהליך מחשבתי רציני עברתי.
כמו הבזקים, כמו בנפגעי הלם קרב. זכרונות מפעם, בלי התראה מוקדמת.
כמו כשאחת השכנות שאלה אם בכיתי, עניתי שלא.
או כשהשווצתי מול החברים בסימני הצביטה, באותם שקעים קטנים בבשר שחדרו את העור בצורת ציפורניים.
"למה יש צעקות בבית?", לא זוכרת מי שאל.
לא יודעת.
חולצה ארוכה, שלא יראו שיש אדום. סתם יחשבו דברים, לא צריך לעשות רעש. בסך הכל אדום, אז חולצה ארוכה.
הייתי מתגאה בהם, באדומים שלי. הרגשתי גיבורה, הרי ככה זה אצל כולם, בטח פשוט לשאר הילדים לא רואים.
אבל לא אהבתי לקבל אדומים. כולם אוהבים? לא יודעת, זה לא משהו ששואלים.
צעקות, שתיקות. מבט למטה, תשתקי, תשתקי, זה נגמר, תשתקי, הנהון ודיי.
טונים גבוהים. הרבה מילים, הרבה דעות. לא בסדר, אני לא בסדר במגוון צורות, ילדה רעה. ילדה טיפשה, מפגרת, שאלוהים ייקח אותך, אם לא יעזור לך, כלבה מטומטמת, אין שכל בפדחת.
מתוסכלת. איך רעה? איך כולם ילדים טובים ואני כל כך הרבה רעה?
דיי, בבקשה דיי. מספיק לצעוק, להכאיב. בבקשה, מספיק לכעוס. זה כואב, ואני פוחדת, וסליחה, אני מצטערת, הבנתי שטעיתי. סליחה. בבקשה, אני רק רוצה לישון. שקט, ורק להיות לבד ולישון.
חבר אמר שבבית שלו לא דוחפים אותו, לא דחפו ולא ידחפו, וגם לא אומרים לו חרא או דביל, וגם שאין לו אדומים, ושאפשר לספר למשטרה.
לא הסכמתי.

כי ככה זה כולם,
לכל הילדים יש אדומים,
וכל הילדים הרעים מפגרים, כשהם רעים.
ויש לי בגדים שקטנים עלי בארון למזכרת מפעם, ומתנות ישנות וסרטים במצלמת וידאו מקרטעת.
הייתי תינוקת מרוחה בגבינה, היו לי עיניים כחולות. נאיבית הייתי. פסטורלי, נוסטלגי, טוב. היה טוב.

לא שואלים, לא מספרים. בטח כולם יודעים ופשוט שותקים, אין הסבר אחר.
לא יכול להיות שרק אני, רק אצלי
רק לי יש סימנים אדומים.