סימון יעדים וחלומות בפסגת ההצלחה- פרק 1

פרק א'
כשהכרתי את יצחק , מדריך עמותת ' משלמים ' ארגון שעוזר לצעירים
ולצעירות בוגרי שירות לאומי או צבא. הייתי בת עשרים ושלוש לאחר
שנת השירות שלי בבית החולים ' שערי צדק'. הלכתי לפגישה קבוצתית
במטרה להכיר עוד צעירים וצעירות , בני עשרים עד שלושים.
הפגישה נקבעה לארבע בצהריים , נסעתי בקו שמונה עשרה ולאחר מכן
לקחתי קו תשע עשרה הנוסע לקריית היובל. כשירדתי בתחנה עברתי
במעבר החצייה לכיוון הצד השני של המדרכה. ירדתי במדרגות
המובילות לבניין ענקי ורב קומות שם באחד החדרים תהיה הפגישה.
ראיתי אישה צעירה יושבת על כיסא פלסטיק ומדברת עם מישהי כתומת
שיער ועיניה כחולות כים . בהיתי בהן במבט מוזר וכאשר הלכתי
לכיוון ספריית העיון שבה תהיה הפגישה. הן קראו לי שאעצור, אך
התבוננתי באקווריום הגדול שליד גרם המדרגות הראשון , הבטתי
בדגים בריכוז רב.
" איך קוראים לכן?" שאלתי אותן בעניין , הן סובבו אליי את מבטן
והביטו בי במבטים משונים.
"הללויה וירח." אמרו השתיים בחיוך. הבטתי בהן במבט בוחן. "
ולך?" שאלו הבנות בשמחה.
" לי קוראים שיר," הוספתי בביישנות.
" שיר זה שם יפה. אני אוהבת את השם הזה. אנחנו בנות עשרים
ושתיים ועשרים ושבע." אמרו הללויה וירח בשמחה.
" אני בת עשרים ושלוש, אתן גם בקבוצה?" שאלתי וציפיתי לקבל מהן
תשובה.
" איזו קבוצה? הללויה , את מוכנה לתרגם את מה שהיא אמרה
לעברית?" לא הבינה ירח והללויה לא ענתה.
"היא שאלה אותך אם את גם בקבוצה. אם את משתתפת בפגישה!" הסבירה
הללויה בפשטות.
" אני גם , שמי אור-ציון יהודה מנתניה . אני בת עשרים ושמונה
וחצי. באתי לפגישה במתנ"ס." אמרה וחייכה אליי , ואל הללויה
וירח.
" אני אור-שחר מבאר שבע , בת שלושים וחצי. איך קוראים למדריך
של ארגון ' משלמים'?" שאלה חצי מנומנמת , חצי ערה.
" אה , קוראים לו יצחק בלאס-הללי חדש בירושלים. הוא רק שנה
בעיר , והוא נשוי שנתיים. תראי מה זה! אבל הוא מחייך וצוחק כל
הזמן." אמרה ירח בהתלהבות.
" טוב , מתי הפגישה תהיה? בארבע אחרי הצהריים? אמרו לי שיש גם
מדריכה חוץ מיצחק. מעניין אותי מי זאת?" הסתקרנה הללויה כתומת
השיער ועיניה כחולות כים.
" עוד כשעה. יצחק אמר לנו שהקבוצה גדולה! וואו , כמה צעירים
וצעירות יבואו לפגישה , אני רוצה להכיר אותן!" אמרה ירח נלהבת
והסירה את משקפיה הרחבים כדי לראות את הבנות יותר טוב.
" ירח קוראים לך נכון? את נראית כאילו יצאת הרגע מבריכת
שחייה!" אמרה הללויה מחויכת.
" כן , כי יצאתי לפני שעה קלה מהאימון היומי שלי בבריכת שחייה.
אני לומדת שחייה כבר ארבע שנים. וזה עדיין חלק מסדר יומי קבוע
ומסודר." השיבה ירח בחצי חיוך.
" תרשו לי , בנות כן? אני לא מבינה מה מצאת במקום הזה, לא עדיף
שתלכי ללמוד במקום אחר." הביעה אור- ציון את דעתה.
פתאום הגיע גבר נמוך קומה ועבה בשר כבן ארבעים וחמש , הוא סימן
שעלינו לעלות איתו לספריית העיון. שמו היה יצחק , מדריך ארגון
' משלמים'. אני וארבע הבנות עלו במדרגות בשיא המהירות. יצחק
הכניס את המפתח לחור המנעול ופתח את חדר ספריית העיון.
כל אחת ישבה על כיסא שחור. יצחק ישב על הכיסא והדליק את מחשב
הנייד שלו. התיישבתי על הכיסא השחור והסתכלתי עליו בסקרנות.
" שלום לכולם! לכל הצעירים שיושבים כאן. אני מניח שחלקכם מכיר
אותי ולמי שלא מכיר, תכף אציג את עצמי. ואני רוצה לחלק לכם
מחברות להם אני קורא ' מחברת החלומות' אישית לכל אחד ואחת מכם.
שמי יצחק ואני מנהל את העמותה הזאת שנקראית "משלמים" מכיוון
שאנו אוספים אלינו צעירים וצעירות אחרי צבא או שירות לאומי.
ואנו בונים לכל מהם , תוכנית אישית לכל אחד ואחת מהצעירים.
ואני אלווה את כל אחד מכם." הסביר יצחק באריכות.
" אוקיי , אתה תעשה לכל אחד בקבוצה תוכנית אישית משלו? איך זה
בדיוק הולך להיות?" ניסה נדב להבין ואיכשהו הוא מצא את עצמו
מבולבל מתמיד.
" כן , אני אעבוד באופן אישי ופרטני עם כל אחד מכם, ואבנה לכם
תכניות אישיות על פי טעמכם ורצונכם.
עוד דבר אחד , שרציתי להגיד לפני שנתחיל לכתוב במחברות שחלקתי
לכל אחד מכם , מצטרפת אלינו לקבוצה מדריכה חדשה." לפני שהוא
הספיק להמשיך את המשפט עצר אותו נדב בניסיון להבין אותו.
"ואיך קוראים למדריכה החדשה? " שאל אותו נדב בנימה סקרנית.
" קוראים לה מהות. היא מדריכה קבוצות של שירות לאומי וגם
קבוצות קטנות בתיכון, בוא תפתחו את מחברות החלומות שלכם ונסו
למצוא חלום אחד שעדיין לא הצלחתם להגשים." ביקש יצחק . וכולם
התחילו רושמים במחברות שחילק להם יצחק.
" אין לי שום חלום לרשום שעדיין לא הספקתי להגשים אותו!" תירצה
ירח בייאוש.
" אז תנסי לחשוב טיפה יותר אם אין לך חלום שעוד לא הגשמת אותו
מכל מיני סיבות!" אמרה מהות בקול.
" לא היה לך שום חלום שעוד לא הגשמת? " ניסיתי לעזור לה .
" אני לא מצליחה לחשוב כמו שצריך. בוודאי שיש לי שאיפות וכל
השאיפות שלי מציאותיות , אני לא אוהבת לדמיין סתם דברים
שטותיים." הוסיפה ירח ברצינות תהומית.
" אז תנסי לחשוב על שאיפות מציאותיות!" ניסיתי לייעץ לה לכתוב
על דבר שהכי קרוב אליה.
" מה אם השאיפה היא להגיע לכוכבים?" היא ניסתה לגחך עליי ולא
הבנתי מה היא רצתה לרמוז לי.
" לא הבנתי למה את מתכוונת , מי רוצה להגיע לכוכבים?" שאלתי
בחוסר הבנה.
" את רוצה להגיע לכוכבים , זו השאיפה הכי גדולה שלך לא?" היא
שוב גיחכה וקרצה לעברי.
" אני לא רוצה להגיע לכוכבים , זאת לא השאיפה הכי גדולה שלי
בכלל. את בכלל לא בכיוון. אני חושבת על חלומות מציאותיים. לא
משהו דמיוני." עמדתי על שלי וניסיתי לומר את מה שעל ליבי.
" איזה חלומות מציאותיים יש לך? מה כבר את רוצה להיות?"
התעניינה ירח.
" אני רוצה להיות סופרת ואני עדיין עובדת על זה. זאת אומרת ,
צריך לעבוד קשה ולקצור את הפירות." אמרתי בכמיהה.
" וואו, לי עדיין אין משהו שאני שואפת אליו בכל מאודי , אני
הכי אוהבת לשזור פרחים לקישוט לחתונות ולאירועים. אני רוצה
להיות שוזרת פרחים , לי זה לא נראה מציאותי." אמרה ירח
מהורהרת.
" כבר התחלה למשהו טוב. זה חלום מציאותי , אני לא יודעת לשזור
פרחים ביצירתיות. איזה כיף לך! את רואה? כשמתחילים עם זה אי
אפשר לגמור. מצאת לעצמך חלום שעוד לא הצלחת להגשים! תכתבי את
זה במחברת החלומות שלך. " אמרתי לה בניסיון לעודדה.
" באמת? שאכתוב אותו במחברת החלומות שלי? אני לא יודעת!" אמרה
ירח בהיסוס וחשבה שהחלומות שלה לא מציאותיים.
" והחלומות שלי יותר מציאותיים משלך? חיים רק פעם אחת! קדימה
תכתבי את החלום שלך במילים!" ניסיתי לעודד אותה שוב ושוב עד
שתכתוב זאת במחברת החלומות שלה.
" ומה עם החלום שלך? להיות סופרת בימינו זה כל כך קל?" היא
השיבה לי באותה הלשון.
" לא כל כך , להיות סופרת זה לא רווחי ולא כמקור לפרנסה. רק
בשעת הפנאי שלי אני אכתוב. הכתיבה היא כתחביב , לא כמקצוע שאני
יכולה להתפרנס ממנו." אמרתי בידענות.
" נו כתבתי במחברת את החלום שאני שואפת להגיע אליו, וכיוונתי
בדיוק למה שרציתי , שוזרת פרחים במשתלה . אני אוהבת פרחים
ובדיוק כשהם משתלבים עם חתונות או אירועים כמו בריתות או כנסים
קטנים. רואה, שיר?" היא הורתה בידה על מחברת החלומות שלה
והתייחסה לזה כמשהו קדוש שהיא צריכה כל פעם להביט בו ולהחליט
אם הוא תואם לצרכיה.
" כן , ראיתי לי ולך יש חלומות שונים שאנחנו רוצות להגיע
אליהם. יש לנו את כל השנה הזאת ביחד כדי לראות האם נגיע יחד
לפסגת ההצלחה. או שכל אחת מאיתנו תצעד לאט לאט לפי הקצב שלה."
ניסיתי להיות מציאותית כמה שיותר ולא לתת לדמיון להשתלט עליי.
"את צודקת , כל אחת לפי הקצב שלה , יצחק , כבר גמרתי לכתוב
למעשה שתינו גמרנו לכתוב כל אחת את החלום שהיא עדיין לא
הגשימה." חתמה ירח וכל אחת מאיתנו עברה לשבת במקום הישיבה
הקבוע שלה.
" הפגישה שלנו להיום תמה. נתראה רק בעוד חודש. להתראות ושמרו
את המחברות החלומות שלכם אצלכם להתראות לכם בפעם הבאה." חתם
יצחק. רצתי לעבר התחנה כי רציתי להספיק את האוטובוס הראשון
לביתי. כך הסתיימה לה הפגישה בשמונה בערב. היה כבר מאוחר
ומיהרתי להגיע לביתי עד לפגישה האישית שלי עם יצחק.