סיגרייה ראשונה

הסגרייה הראשונה המחורבנת. אז יושבים כולם, חברים, בחושך, בפארק שפעם שיחקנו בו חבושים. המנורות דפוקות, עשות צללים במקום אור.
אני מחייך אל ההוא שגרר אותי לכאן, הוא בכלל עושה לי טובה, כך הוא אמר. אני לא יודע. אני קטן מידי לדעת מה זה טובות ואני מעשן. או מנסה.
אני משתעל ומתנשף, זה מגעיל. טעם מגעיל.
לא ככה, ההוא שיושב על הנדנדה צוחק, איכסה יה מגעיל.
הוא מנסה להראות לי, הוא מרגיש טוב עם עצמו. מפריח עננים לאוויר, כדורים, חישוקים, כמו האלה של המלאכים. זה יפה.
אז אני מנסה שוב, והוא מסביר לי לאט, אל תרטיב את זה, פשוט תמצוץ ככה ו– הוא מרחיק את הסיגריה ופולט עשן. זה מגניב.
בארבע אני כבר בבית, עם ההוא שעשה לי טובה, עדיין חושך, ויש לי בחילה בטעם של אפר בפה.
מה אתה אומר?, הוא שואל ואני שותה כוס מים ורוצה למות מעייפות.
מה אתה אומר?, הוא שואל,שוב.
אני לבד בבית עד שני ברגע שהוא יסתלק, אבל אני יודע שהוא לא עומד לעשות את זה. בחייאת, אני כזה מטומטם.
'זה טוב' אני אומר לו 'זה טוב'.