סטנדרטים נמוכים לאדיוט כמוני

נדמה לי שהיה סתיו, כי היה קר ורחש עלים התנגן בחוץ, במקום סימפוניית הצרצרים המזדיינים שהתנגנה בכל בוקר. בעצם, אולי היה בכלל חורף, כי הכל היה יותר מדי אפור.
מדי אפור בשביל סתיו, ומדי בשבילי.
טוב, זה לא כל-כך משנה.
היה קר,
ומסריח.
בעיקר קר.
קמתי בסביבות השעה שש ורבע בבוקר, מאה שעות מוקדם מדי. קרני שמש ראשונות החלו לחדור מבעד לתריסים המאובקים ולקשט את הקירות בצורות משונות שדילגו והסתבכו זו בתוך זו.
עיניי הצטמצמו ותחושת בילבול נוראית שבה לחלחל בתוכי.
שלחתי את אחת הידיים, זו שכאבה פחות, למסע חיפוש מטורף אל עבר החוט הרעוע שקיבל על עצמו את תפקיד סגירת התריסים.
לקחתי את הסיכון – היד יכולה לא לחזור.
סתם, אולי היה קר, אבל החדר העלוב שלי, בבית העלוב שלי, בשכונה העלובה שלי, היה מעין בועה מוגנת ודוחה. עלובה.
הסכנה היחידה הייתה שאדם זר עם מחט, או איזו סיכת סבתא ישנה, יפרוץ לחיי בפתאומיות וינפץ את החיים העלובים שבניתי לאלפי רסיסים.

החושך החלקי שנוצר גרם לעיניי להיפקח לרווחה, אך תחושת הבילבול התעלמה מהשינוי המרענן והספיקה להפוך לתושבת קבע מציקה. אפילו שילמה מקדמה לחשבון החשמל, אותו סחטה לגמרי מגופי.
היד השניה הייתה עסוקה בגישוש אחר השמיכה, שהייתה דרך המילוט היחידה מהקור ששרר בחדר.
אף פעם לא אהבתי מזגנים, וגם לא תנורים.
הם שקרנים ומרעישים, וממש אין לי כסף עבורם. כמו ילדים.

הדלקתי סיגריה, אחת מהמגולגלות, כרגיל, והתחלתי לבחון את הסביבה.
ראיתי אותך.
אני יכול להישבע שבאותו רגע תחושת הבילבול מצצה לתחושת הכעס, כי אחרת, אין לי איך לתאר כמה כועסבולבל הייתי.
נחרת, ונראת כמו זחל מכוער, שאוסף את עצמו מהמציאות בתוך שמיכה ישנה, השמיכה שלי, שלא כובסה מהסתיו-חורף שעבר.
תמיד היית מעין גולם שלא עף ולא יעוף, לא משנה כמה בועטים בו. תמיד חזרת.
תקועה, כמוני.
בגלל שלקחת את השמיכה שלי, כלבה, שכבתי עירום, קפוא, טיפש ובעיקר אומלל.
יכולתי להעיר אותך, רציתי להעיר אותך, אבל קודם הייתי צריך להיזכר למה אנחנו על הריצפה ומה קרה בלילה הקודם. כל מה שמחשבותיי קלטו היה רצון עז להקיא, לצחצח שיניים ולהיות רחוק ממך.
הזזתי את הגוף העייף שלי לכיוון הכיור, שכמו בכוונה התרחק ממני ככל שהתקדמתי.
נזכרתי שבאת אליי יום לפני, מסוממת, לא במקרה.
האישונים שלך שידרו אופוריה מושלמת, אבל הריח החריף חשף כמה שאת מבולבלת ומוכנה להכל.
זה מוזר, כי את תמיד חוזרת ואומרת שאין לך כסף, אבל בעצם, את פשוט לא מנצלת אותו נכון. את כזו טיפשה וחסרת מוטיבציה, וממשיכה להכחיש שבסך-הכל חסר לך פוש קטן ומסריח כדי לצאת מזה.
אבל לא היה לי אכפת, כי את רצית אותי וזה הספיק לבינתיים.
עשינו אהבה והתלוננת על החיים הלא מעניינים שלך, שבקושי כוללים אותי.
דיברת ודיברת ודיברת, ואני הקשבתי וחיבקתי אותך, כדי שנוכל להמשיך לאהוב.
אהבתי אותך ככה, אבל כאב לי כבר הראש מהדיון החד צדדי ששיחק תופסת אצלך בפה.
אודה, הביצים שלי זעקו ליחס ועדיין זועקים, כמו ילד קטן שנבלע בפינת הכיתה וחולם חלומות רטובים על מישהו ששם לב.
אבל הם לא.

אני בן 26, לעזאזל.

רמזתי.
סובבתי אותך בעדינות וליטפתי לך את השיער.
סירבת.
בשלב הזה אני כמעט בטוח שהעפתי אותך לקיבינימט, כי הקשבתי שנתיים יותר מדי לכל החרא שיצא לך מהפה.
דיממת קצת – דיממת יותר – בכית – נרדמנו.
אני אוהב אותך, ואני שונא אותך, ואותי, כשאני איתך.
ואותי, כשאני איתי.
ולמה אני ממשיך להסכים?
אני כזה אפס, אלוהים.