סורגים\פרק 1

בסייעתא דשמיא בהשתדלויותינו תמיד!!!

בבוקר שהיה יכול להיות נחמד הרבה יותר, נעצרו בכניסה לבית משפחת פרי ניידות משטרה גדולות. המוני שוטרים יצאו מהן ודפקו על דלת העץ הכבדה.
אור בת ה-10 דפקה על דלת חדרו של אביה ונכנסה. "אבא," היא נענעה קלות את כתפו "מישהו דופק בדלת."
"מה?" יוני התיישב במיטתו, משפשף את עיניו בעייפות.
"מישהו דופק חזק בדלת ושמעתי מקודם ניידות משטרה בחוץ…"
יוני הזדקף באחת וירד במהירות לקומה הראשונה בביתו, כשביתו אור באה אחריו בבהילות.
"מי זה?" הוא שאל חושש ממה שעומד מאחורי הדלת.
"משטרה! לפתוח מייד!!!" ליבה של אור עצר מלפעום.
יוני פתח את הדלת ושלושים אקדחים קיבלו את פניו. יוני מייד גונן על ביתו שפרצה בבכי מפוחד.
"תתרחק מהילדה, אדון פרי!" אמר שוטר אחד, ונכנס לבית ללא רשות. שוטרת נוספת נכנסה ולקחה את ידה של אור המבועתת. אבל היא רק רצתה את חיבוקו המחמם של אביה, ולא הבינה למה לא נותנים לה להיות קרובה אליו.
מה את רוצים ממני? מה עשיתי לכם? נגמרו הפושעים במדינה?" שאל יוני בכעס מהול בפחד.
"מר יוני פרי, יש לך זכות לשמור על השקט!" שוטר חמוד סבר נכנס אף הוא לבית ובידו אזיקים כסופים.
"תחזיר את האזיקים לחגורה ותורידו בבקשה את האקדחים. את מי באתם לעצור? אותי? אני אזרח שומר חוק, אדם פשוט, מה עשיתי לכ-"
"אתה לא תגיד לנו איך לעבוד, פרי. תשתוק, זה עדיף…"השוטר סגר את האזיקים על ידיו של יוני בקול צורמני שהתלווה לצרחה נוראית שנפלטה מפי הילדה המסכנה. "לא! תעזבו את אבא שלי. הוא לא עשה לכם כלום, בבקשה!" היא בכתה וצרחה וניסתה ללכת לאביה, אבל השוטרת אחזה בה חזק ולא נתנה לה להתקרב אליו ולו צעד אחד.
"בואי מתוקה. אבא לא יעשה לך כלום, אני מבטיחה!" השוטרת ניסתה להרגיע את אור אבל היא רק בכתה יותר והביטה באביה המסכן, שנראה מובס כמו שלעולם לא נראה.
"איפה אחותך?" שאל אחד השוטרים. אור חיכתה למבט מאשר של אבא. הוא הנהן. "בחדר, בקומה למעלה…" היא הצליחה לגמגם מתוך הדמעות.
מספר שוטרות נכנסו כדי לקרוא לאלכסה, אבל לא היה צריך. היא רצה כעת במורד המדרגות, מתייפחת ורצה ליוני. אחת השוטרות תפסה אותה ביד ולחשה לה מילים, תוך כדי שהיא מובילה אותה להיכן שאור עמדה.
"יוני, תתלבש ותתלווה אלינו לתשאול רציני!" צעק השוטר האוזק.
"בסדר" אמר יוני, כנוע ועצבני. הוא נתן לבנותיו מבט "אל תדאגו, יפות שלי. אני אהיה בסדר. זו טעות"
השוטר גיחך בקול "בסדר אתה לא תהיה! ואל תאמר מילה אחת לבנות שלך!!"
אור הביטה באחותה. דמעות זלגו מעייניה, כמוה. אלכסה אזרה אומץ ושאלה את השוטרת שאחזה בידה: "מה אתם רוצים מאבא שלנו? הוא אדם טוב. אני מבטיחה לך! הוא לעולם לא פגע בנו ולא באף אחד אחר. אתם לא יכולים לקח אותו מאיתנו. אסור לכם לקחת אותו מאיתנו!"
"אני מצטערת חומד," אור רצתה להקיא "תביני, יש אנשים שמבחוץ נראית טובי לב, וצדיקים. אבל מבפנים, בתוך הלב, הם רעים ולא טובים" אמרה השוטרת ברוע.
"את טועה!!!!" לחשה אלכסה, עייניה רושפות אש. "את לא תעזי לדבר ככה על אבא שלי! הוא אפילו יותר טוב מימך!"
השוטרת נראתה מופתעת מהתשובה החצופה של הילדה בת ה-13 בלבד שמעזה להתמקח איתה.
חלפו הדקות, ואבא חזר עם השוטרים, לבוש בבגדים מכובדים והשוטר ליידו החזיק בתיק נסיעות קטן. באמת הוא נלקח מהן? באמת הם מתכוונים לעצור אותו? זה לא הגיוני! זה סיוט. איזו סיבה יש למשטרה לעצור אדם טוב כמוהו?
"אבל… מי ידאג לנו עכשיו?" שאלה אור ספק את אביה ספק את השוטרים.
"כרגע השוטרות יישארו איתכן, עד שנמצא לכם מקום להתארח בו" אמר השוטר המפקד. אור התחלחלה. השוטרים שלוקחים ממנה את אבא, שלא מרשים לה להיות קרובה אליו, הולכים לרבוץ איתה בבית? איך היא תשרוד?
"אני יכול רק להיפרד מהבנות שלי?" שאל יוני.
השוטר המפקד הביט בו בחשדנות מספר שניות, ואז אמר "בסדר, אבל אתה יכול לומר להם רק משהו אחד…"
"אתה יכול בבקשה להוריד לי לרגע את האזיקים?" אמר יוני.
כולם השתתקו.
המפקד חשב מספר דקות, התייעץ עם חברו, חשב עוד קצת… ואז פתח ליוני את האזיקים באמרו "צעד לא נכון וזה לא יהיה נעים בכלל…"
יוני זינק לבנותיו-אלכסה ואור, וחיבק אותם בכל כוחו, חזק חזק. הבנות ניסו לחוות את הרגע, לחרוט אותו עמוק בזיכרונם. מי יודע מתי יזכו לקבל חיבוק נוסף כזה?
"אל תדאגו, יקרות שלי, אני עוד אחזור. תזכרו שאבא אוהב אתכן ויעשה הכול כדי לחזור אליכן!"
"אנחנו אוהבות אותך, אבא!" לחשה אלכסה לאזנו.
"תחזור מהר!" אמרה אור והתייפחה על כתפו של אביה.
יוני העניק נשיקה לכל אחת מהבנות, ואז הצטרף לשוטרים, שהביטו בהם כל העת ולא הראו טיפת רגישות כלפיי הבנות, או כלפיי יוני.
עם אקדח לראשו, אזיקים לידיו והמון אהבה בליבו, הובל יוני פרי לתוך ניידת המשטרה שזינקה ממקומה ונעלמה בפאתי רחוב הארזים שהחל להתעורר.
"בואו בנות," אמרה השוטרת שנשארה לשמור עליהם "בואו ניכנס הבייתה, קצת קריר בחוץ…"
בבית שרר שקט. אלכסה ואור החליפו מבטים.
הן לבד. הן פשוט לבד. אבא אין, לפחות כרגע. ואמא… טוב, כבר 3 שנים שאין. עליזה פרי נפטרה לפני 3 שנים ממחלת הסרטן. זה היה עצוב. אור בכתה על זה כל כך הרבה. אז לפחות היה לה על מי להישען. אז אבא תמך בה ועזר לה לקום. אבל עכשיו? על מי תישען? מי יתמוך בה? מי יעזור לה? איך תחייה ללא הורה?
חרדות הציפו אותה.
"ומה אם-" היא גמגמה "ומה אם אבא לא יחזור?" אלכסה הביטה בה "ומה אם הוא ישב בכלא לעולמים? ומה אם יעשו לו משפט? ומה אם יחקרו אותו? ומה אם-" היא נשנקה "ומה אם יענו אותו? ויכו אותו וירביצו לו ויכאב לו… המורה שירה סיפרה לנו שפעם, אם אנשים לא היו מודים במה שהם עשו, אז היו מענים אותם. היו שמים אותם על מין דבר כזה שהיה מותח להם את ה-"
אורצ'ו די!!!!!" צרחה אלכסה וסתמה את אוזניה. השוטרת קפצה. "אבא שלנו לא עשה כלום! אין להם למה לחקור אותו. הם פשוט טועים." היא פנתה לשוטרת שישבה ליד השולחן כל העת וצפתה בהן. "נכון שאתם טועים?"
שתיקה…
"אני לא מאמינה שאתם עוצרים אדם שלא פשע ולא עשה כלום!" אמרה אלכסה בכעס הולך וגובר "זה פשוט לא הוגן ולא צודק!!!"
השוטרת פתחה את הפה סוף סוף. "תראי, מתוקה, בעולם שלנו יש צביעות. את יודעת מה זה? אדם צבוע זה מישהו שעובד על הסביבה שהוא כזה אבל מבפנים הוא כזה… אנחנו גילינו את הצביעות של אבא שלך. ואני אגלה לך סוד," ופה היא הנמיכה את קולה "הוא מן הסתם ייכנס לכלא, להרבה זמן. אז יכול להיות שאבא התנהג אליך מקסים. אבל מה שאת לא יודעת, זה שמתחת לפני השטח, הוא ההפך. הבנת?" כל אותו הזמן הכעס פעפע בעורקיה של אור. אגרופיה נקמצו היה בה דחף כל-כך חזק לתת בוקס לשוטרת. איך היא מעזה לדבר ככה על אבא שלה?! חוצפנית.
אלכסה הביטה בשוטרת דקה ארוכה, רותחת מכעס על דבריה האחרונים. ואז היא קמה, בעטה בספה בחזקה, ועלתה לחדר בתרעומת.
השוטרת לא התרגשה מהתנהגותה של אלכסה. "היא רק בשוק. זה יעבור לה.." היא חייכה אל אור. אור לא החזירה לה חיוך, רק מבט מתעב. גם היא קמה ועלתה לחדר בשקט. מותירה את השוטרת עם חיוכיה המזויפים ומילותיה המתוקות. שתשקר את עצמה. לפחות מישהו יאמין לה.
היא מצאה את אלכסה יושבת על מיטתה, מסתכלת על התמונות מעל שולחן הכתיבה שלהן. חלקן עם אבא, חלקן בלי. אבל כולן מילאו אותה בעצב עמוק.
" אָלָה," אור התיישבה לייד אחותה. "אבא לא פושע, נכון?"
אלכסה הביטה באור בהלם. "ברור! למה את חושבת ככה? אנחנו מכירות אותו הרבה יותר מהשוטרים האלה. אנחנו יודעות שהוא לא צבוע, ולא פושע, ולא רע בכלל. להפך. הוא צדיק, ומקסים, וטוב." דמעות חדשות בצבצו בעיניה של אלכסה. "אבל… המשטרה לא חושבים ככה. ואם אבא יפסיד במשפט-הוא…" ניגבה את עייניה בשרוול. "הוא ישב ב…" "לא!" לחשה אור.
אלכסה חיבקה אותה חזק.
"אנחנו חזקות אורצ'ו. אבא חזק. בסוף יהיה טוב…"

מיומנו של יוני:
שבועיים מעצר! שבועיים!!!
ועל מה? על כלום. על זה שבן אדם בסך הכל רצה לחיות את חייו בשלווה עם בנותיו.
במשפט היה נורא.
עורך הדין שלי עמד ונאם… ונאם… ואני ישבתי ליידו, אזוק, עם שוטרים משני צדדיי ובהיתי בנקודה כלשהי בחלל שמולי. הייתי מסוחרר. רק חלקי משפטים שמעתי.
"מר יוני פרי, אתה נעצרת על עבירות סמים, הכוללות בתוכן-החזקת סמים לצורך מסחרי ולקיחת סמים לצורך אישי…." הבטתי על השופט. אם רק היה יודע שכל מילה שלו רומסת אותי. בשבילו אלו רק מילים, בשבילי… אלו חומות עצומות. כורים שסוגרים עלי, כובלים אותי ולא משחררים.
"….על כן, בית המשפט גוזר עליך שמונה שנות מאסר!" ליבי קפא.
שמונה שנים! שמונה שנים בין קירות הכלא! איך אוכל לתפקד בלי הבית? בלי השמחה? בלי הבנות? איך אוכל לקום בבוקר בלי חיוכן הענק? בלעדיהן אני כלום.
הרגשתי איך העולם מתאכזר אלי. איך הוא סוגר עלי מכל כיוון אפשרי.
עוד אמות מרוב צער.