סופרת הכיתה. אני יורקת על זה.
ממליצה לישמוע את השיר תוך כדי קריאה:
" סופרת הכיתה" אני מהרהרת אחרי אותם קולות.
" למה שאני יהיה סופרת הכיתה? אומנם אני כותבת… אבל אני מרגישה שזה פשוט כלום! כלום אחד גדול!" אני ממשיכה והפעם תוך כדי התבוננות בחלון שנוף יפה נשקף ממנו.
" הם קראו יצירות שלי? הם כתבו משהו כדי לראות את האמת? הם ראו בכלל משהו מעייניהם האטומות?!" הפעם לחשתי את זה, זו הייתה אמת כואבת.
" האם הם ראו את מה שאני משקיעה? את המאמץ? את התוצאה?!" דמעות קטנות זולגות מעניי " האם הם בכלל יראו אי פעם כותרת ' סופרת חדשה! ניקול …' והאם אני אראה אותה אי פעם?" הפעם אני פורצת בבכי " האם? האם מישהו מכיר אותי? האם מישהו אי פעם ירצה אותי? האם אני אתבגר סוף סוף?!" הפעם אני קמה וניגשת למחברת סגולה שהדף הראשון בה מלא בציורים ותוכן עניינים. " ביי ביי." אומרת אני בעירפול חושים וזורקת לפח את הניירות שהשקעתי בהם את רוב חיי. " ביי ביי, עבודות." אמרתי בשיגעון? בטראומה?.
הלכתי הביתה כוססת ציפורניים ובוכה בלי סוף. " לא! למה זרקתי אותם" חשבתי במוחי, ואפילו שם נישמע קולי יבבני. " למה? למה אני עשיתי כך?" שאלתי את עצמי.
חברים, מה אתם חושבים?
תגובות (7)
תגידו… מישהו בכלל חושב כאן משהו על מה שאני כותבת? או שאני סתם מתאמצת.
נ.ב עם בזמן שכתבתי את התגובה מישהו כתב לפני, סליחה.
ממש יפה
תודה
זה יפה, אהבתי…
ממש יפה. אל תבטחי אל הכתיבה! בבקשה!! אני אהיה :( (עצובה)
*אל תוותרי (זזה לי המקלדת)
בסדר, זה סתם סיפור. חשבת שזו אמת ( זה די ככה אבל לא ) ?
אם כן אז אולי אני באמת טובה… ;)