סוף הסיפור

בסוף הסיפור האזרחים צוו להרכיב משקפיים כהים.
אבל קודם הסיפור.
היה היה כדור ושמו עולם. בעולם  היו מדינות, ובמדינות היו אנשים. לאנשים במדינות קראו אזרחים, ולכל האזרחים יחד – עם.
למרות שזה לא היה קל, רוב האזרחים למדו ללכת ישר על הכדור. אבל היו גם כאלה שלא הצליחו, והם הלכו בדרכים עקומות ובזיגזג. מעניין לציין שדווקא מהם יצאו מנהיגי העולם. בעקבותיהם החליטו גם אזרחים רבים לזגזג, וביניהם גם אלה שידעו ללכת ישר. אבל היו גם אחרים, כנראה פיקחיים פחות, שהתעקשו ללכת בדרך שבחרו. אלה התנגשו במנהיגים שלהם, ואחרי בירור נשלחו ללמוד בקורס של הליכה נכונה.
מכיוון שדרכי המנהיגים היו פְּתַלְתַּלּוֹת, מפעם לפעם הם התנגשו. בעצם הם יכלו לעקוף זה את זה,  כי היה די מקום על הכדור, אבל כל מנהיג התעקש שיריבו יהיה העוקף. הם כעסו זה על זה, איימו, העליבו ולבסוף, בלית ברירה, כל מנהיג הסביר לאזרחים שלו שהמולדת (כך הם קראו למדינה במקרים מיוחדים) בסכנה, ושלח אותם להילחם למענה.
כל מנהיג חלם על שלום, אבל תמיד היה אויב, מנהיג אחר, שרצה מלחמה. לכן המנהיגים נאלצו בכל עת לדאוג למדינה ולעם. הם בכלל לא נהנו להנהיג ולדאוג, פשוט לא היה אף אחד שיוכל לעשות זאת במקומם. הם עבדו ימים ולילות כדי להיטיב עם האזרחים, אבל, למרות הכול, העמים היו לא נחמדים: הם הרבו לדבר ואפילו לצעוק. האמת היא שלכמה מנהיגים היו עמים שקטים, עמים שלא דיברו אפילו בשקט, אבל הם לא היו באופנה.
פתאום, דווקא ממדינה של עם שקט, הגיעה פנדמיה לעולם, מסתורית ומאיימת. התגובות של המנהיגים היו שונות: היו כאלה שעטו חיוך מזלזל והודיעו שזה לא פנדמיה אלא סתם זיוף של שפעת רגילה, ותמיד יש אנשים חסרי מזל, לרוב הם גם זקנים, שמתים משפעת, והיו כאלה שלבשו פרצוף דואג ומסור, ועל סמך גרף שבנו הם הודיעו לעם שרבים ממנו ימותו.
למען האמת, המנהיגים  מכל הסוגים נבהלו. הם כמעט הפסיקו להתקוטט וחפשו יחד דרכים להתמודד עם העמים שלהם. בהחלטה משותפת הם ציוו על האזרחים לעטות מסכות אחידות, כאלה שמכסות את הפיות ואת האפים, ולא כמו בזמנים רגילים כאשר כל אחד בוחר מסכה משלו.
העמים הרכינו את ראשיהם ועטו מסכות.
חכמי הדור מיד העלו שאלות רוחניות הקשורות למסכות, כמו "האם ראוי להקדים תליית מסכה על אוזן ימין קודם שמאל"? המדענים מצידם חקרו כל דבר שקשור לפנדמיה, לשפעת ומשום מה למלריה. בין היתר התחילו במחקר רחב ומתמשך ששואל האם יש קשר בין ראש מורכן למסכה, וגם האם יש קשר בין מסכה לפנדמיה. 
האזרחים במסכות שקטו, אבל לא  זמן רב. די מהר הם שחררו את האפים וחזרו לנשום ולחשוב ולהביט בעיני המנהיגים. המבטים דיברו ואפילו צעקו שמספיק, ודרשו תוכנית סדורה של יציאת הפיות מהמסכות. השאלה מספיק מה? לא עלתה.
אבל שאלות אחרות עלו: האם המבטים המדברים הם עוד תופעת לוואי של הפנדמיה? האם היו כבר תופעות כאלה בעבר? המדענים פתחו במחקרים חדשים.
יום אחד מישהו כתב פוסט בפייסבוק, ובו טען שהוא מכיר את התופעה. בסטטוס שלו סיפר האיש שהייתה לו קריירה מזהירה של מנהל בית ספר להליכה נכונה. עכשיו הוא בגמלאות, כותב ספרים ולא מזמן סיים את ספרו האחרון  "עשר דרכים ללמד ללכת כיאות", שם מוזכר גם עניין המבטים. מיד ראיינו כל הערוצים  את האיש. הוא נשמע אינטליגנטי וסיפר שתמיד אהב לכתוב ולקרוא ספרים, במיוחד ספרי דיסטופיה, שבהם נעזר בחייו המקצועיים.  אחרי הראיונות אנשים רבים כותבים ברשתות החברתיות שבתקופה הזאת גם הם מתעניינים בסיפורים דיסטופיים כי כמה מהם חזו את הפנדמיה ואפילו התנבאו שהיא תביא לסוף העולם.
אמת: ספרי דיסטופיה חוגגים במכירות. השבוע בכל החנויות הופיע ספר דיסטופיה חדש ומיד נמכר.
שמו של הספר הוא "האזרחים צוו להרכיב משקפיים כהים".