סודות הישוב המבודד פרק 2 (עם מייק 3>)

"אתה מה?" אמר לי עידן והביט בי, מחכה לתשובה.
"אני… אני רק התקרבתי כדי… לחבק אותה כי היא הייתה עצובה ו…" התחלתי למלמל מבלי לדעת מה אני בעצם אמור להגיד. מבט נואש עלה על פניי.
"דיי נו, עידן, הכל בסדר. הוא לא עשה לי כלום, באמת, אני רק מראה לו את המקום." אמרה נועה, נחלצת לעזרתי. "תנסה להיות נחמד לאנשים חדשים."
עידן הביט בה במשך כמה שניות, ואז הפנה את מבטו אליי, נותן לי מבט של אזהרה בעיניו והלך משם.
"תודה," מלמלתי קצרות לעברה. היא שלחה לעברי חיוך קטן ומשכה בידי. "זה בסדר, הוא כזה לכל בן שנמצא בקרבתי. טוב קדימה, אמרתי לך שאני מראה לך את המקום לא?" אמרה תוך כדי שהיא משנה נושא. היא הראתה לי את חדר האוכל ואת הבתים הקטנים שהיו מפוזרים; את הגינה הציבורית וגן המשחקים…
נעצרנו לבסוף מול בית קטן שהיה נראה רגיל למדי. היא אמרה לי שזה הבית שלה. "תקפוץ לבקר מידי פעם." צחקה ולחצה את ידי. היא שיחררה אותה כעבור שנייה ונכנסה לביתה.
הבנתי שהסיור שלי נגמר.
עשיתי את דרכי אל ביתי. הוא היה קטן (בכל זאת דירת יחיד) ומעט משעמם. הקירות בו היו צבועים בלבן, הארון שבצד החדר היה בקרם (שנטה להזכיר לבן) והחלון גם הוא, היה לבן. לא היה לי כוח עכשיו לסדר את כל הדברים שלי אז פשוט נשכבתי במיטה, בניסיון לישון מהיום הזה, שדווקא לא היה כל כך נורא כמו שחשבתי…

שפשפתי את עיני. רעש כלשהו מבחוץ העיר אותי. לקח לי כמה רגעים כדי להבין שמישהו בעצם דופק בדלת. קמתי (מתנדנד מעט בגלל השינה) ופתחתי את הדלת, רואה מולי איש מבוגר שנראה מעט מוזר (ומעט זו מילה יפה).
"הממ… שלום?" אני אומר, כמעט בשאלה. האיש מסתכל עליי ואז אומר, "שלום לך, אני שמעון, אני המבוגר האחראי כאן. אני מניח ששכחו להגיד לך או שנרדמת אבל עכשיו ערב." הבטתי באיש בציפייה שימשיך ויסביר לי למה הוא אומר לי את כל זה. כאילו, כל אחד יודע שעכשיו ערב לפי השעה והאור בחוץ.
"אני מתכוון, ארוחת ערב," תיקן את עצמו. הוא המשיך לעמוד שם ולא ידעתי מה אני אמור לעשות.
"אתה יכול ללוות אותי לשם?" אמרתי לבסוף, רק כדי לשבור את המתח המוזר בנינו.
הוא ליווה אותי לחדר האוכל ובדרך נזכרתי במשהו שנועה אמרה לי.
"תגיד, אתה במקרה בעלה של סיגלית?"
"כן… למה? יש בעיה כלשהי?" ענה לי במבט עוין.
"לא, שום סיבה, אני פשוט… רק מכיר את האנשים כאן, זה הכל." רציתי להגיד לו שזה בגלל שכבר פגשתי את אשתו והיא מוזרה כמוהו ושאני חושב שהם צריכים לעשות משה בקשר ל… טוב, בקשר לעצמם, אבל שתקתי.
למה להיות רעים לאנשים ביומך הראשון?
הגענו אל החדר אוכל. שמעון נכנס בנחת ורק עכשיו שמתי לב לכך שגם הליכתו מוזרה. 'לפחות מזל שהילד נורמאלי' חשבתי לעצמי.
אז אני נכנס אחרי שמעון ואני קולט שיש שם ממש מעט שולחנות ואנשים, והאפשרות היחידה שלי היא לשבת ליד קבוצת ילדים שאני לא מכיר.
פתאום נלחצתי.
הלכתי לקחת צלחת ואוכל ואז התקרבתי לעברם בהיסוס.
"היי ליאור, בוא שם איתנו." שמעתי קול קורא לי ויד מנופפת. זו הייתה נועה. 'טוב, לפחות מישהי אחת אני מכיר'.
"הממ היי," אמרתי לכולם. אחד הנערים הביט בי במבט בוחן ואז הפנה את מבטו. 'אוץ', איזו התעלמות'.
"טוב חבר'ה תכירו, זה ליאור, כולם, כולם ליאור," אמרה נועה כשהיא מפנה את ידיה לעברי ואז מצביעה על כולם.
"שלום." נשמע קול עונה מהצד. אני מתיישב בכיסא הפנוי ורואה ילדה קטנה יושבת ליד הנער שהתעלם ממני מקודם.
"אני מורן, נעים להכיר." היא חייכה לעברי.
"נעים להכיר…" מלמלתי גם, רק עם מעט ביטחון.
התחלנו לאכול (למעשה אני התחלתי, הם כמעט סיימו) והקשבתי לדבריהם. הם דיברו על כל מיני דברים שאני לא הבנתי אותם, ואף אחד לא טרח לפנות אליי.
יופי.
פיניתי את הצלחת שלי לתוך כיור מתכת כזה שהיה שם וחזרתי לחדרי. רן אמר שמחר הוא ייתן לי משהו לעשות, כדי לתרום גם כמו כולם.
חשבתי שאולי אני גם ישנה את החדר שלי, ואולי יצבע אותו מעט בצבע אחר, אבל בינתיים הדבר היחיד שהצלחתי לעשות-
זה לישון