סודות גבוהים

"זה גדול עלי…" אני אומרת, בסוג של הצתה. בוהה בנקודה מסוימת ואז משירה אליה מבט,
היא שואפת מהסיגריה שלה,
"מה?" שואלת.
"החיים." אני מפטירה. היא לוקחת עוד שאיפה ארוכה מהסיגריה, מחייכת.
"בחיי את מתחילה להישמע כמו זקנה."
"אני מרגישה זקנה." אני מאמתת את דבריה, "הלב שלי זקן, מכור לתה ולצמר…" אני חצי מתבדחת חצי רצינית להחריד.
גם היא נהיית רצינית פתאום.
"את לא זקנה. לנשמה שלך פשוט יש שאיפות ורצון לגדול מעבר למרחבים הרגילים, וכשהמציאות סוגרת עליה היא נהיית כבדה…כבויה כזאת…אבל יש לה רוח צעירה, לגמרי צעירה…" אני לא עוצרת את שטף דיבורה, וגם לא מוחאת כנגדו כמו לשאר הדברים שאומרים עלי שאני לא מסכימה ושלמה איתם.
כי אני מסכימה איתה.
אני יודעת את זה…
הרצון שלי להתקדם חזק ומתחזק…הרצון שלי לגדול, החיפוש המטורף הזה אחר השקט…ולכן הוא לא נותן לי לברוח, הוא מענה אותי…מעקצץ מבפנים מורה לי סימנים שהוא לא הולך להיעלם, גם לא על ידי המוזיקה הזאת שאני מנסה להטביע אותו בתוכה.
אך מצד שני המציאות…
יש בי גם רצון אחר, גם הוא חזק ומתחזק…מתאים את נשקו לטכניקות הלחימה של יריבו.
והוא לא נותן לי שקט, אף לא לדקה…
מושך אותי מטה, משכנע אותי לעשות כל מיני דברים וכשהוא רוצה גם לא לעשות דבר, רק להירקב שם באיזשהו חור…
חור בתוכי.
ושניהם מושכים אותי לקצוות אחרים, ואני מתפלאת איך אני לא נקרעת.
אם היו מתרגמים את המחשבות שלי למילים בוודאי היו מאבחנים אותי כלא שפויה, כמו שעושים להרבה אנשים כיום עם נפש קצת מורכבת.
להשתלט על כל הכיוונים.
אני פשוט קוראת לזה לחיות…
אני משחקת בידי בבדל סיגריה אחד שהיא כבר הספיקה לטחון.
"זה עוד יהרוג אותך הדבר הזה" אני מורה עם ראשי אל בדל הסיגריה,
היא מגחכת.
"וזה עוד יהרוג אותך…" היא מדגישה את המילה הראשונה, כאילו לא צריכה להגות את שמו בכדי שאבין.
אני משחקת אותה מטומטמת,
"מה? העישון הפסיבי…כן כנראה…אבל לפחות יש לי את מי להאשים…" היא נוחרת,
"לא לזה טיפשונת." יודעת שאני מתחמקת, "הייאוש הזה שצובע את הקול שלך, מכרסם לך את הנשמה…" אני לא מביטה בה, מתעניינת יותר מדיי בבדל סיגריה חסר משמעות. בדיוק כמוני.
"אני לא מיואשת…" אני אומרת, לא מאמינה לעצמי,
גם היא לא.
"פשוט אני לא מוצאת טעם בלנסות ולהתאמץ אם גם ככה אני אחזור לאותה הנקודה שוב…"
"ועכשיו נתת לנו אבחנה מדויקת של אדם הסובל מייאוש כרוני." היא צוחקת ומצליחה להבליח מזווית פי חיוך קטן.
אני מרימה אליה את מבטי,
"טוב לפחות זה אומר שמתישהו ניסיתי…" אני מציינת נקודת זכות.
"אז למה הפסקת?" היא שואלת אותי מלמעלה, ממבט גבוה. לא מתנשא. אומד.
"אין לי כוח…" אני נאנחת ונשמעת לעצמי עוד יותר כמו זקנה…אבל זה לא מצחיק אותי, אני מוצאת את המחנק בגרון מהר מאוד.
"אז תבקשי עוד כוח." היא אומרת בפשטות,
"בשביל זה צריך גם כוח…" אני מחזירה,
"לא" היא מחייכת,
"בשביל זה צריך הכנעה…"