סדרת חינוך
אבא תפש יוזמה. הוא לקח את דני בכורו בן ה"כמעט חמש" (למרות ששמונה חודשים תמימים עדיין מפרידים בינו לבין יום הולדתו החמישי) לטיול בן שבוע, באוסטריה. רק הוא ודני. "מגיע לילד פיצוי על אובדן תשומת הלב המשפחתית לטובת אחותו שנולדה זה לא מכבר", נימק לכל מי ששאל. "וגם בגין נישולו מהבעלות הבלעדית על חלקת הנדל"ן בדירה, זו הידועה בשם 'חדר הילדים' " הוסיף ופרט (אם כי במילים אחרות) לכל מי שלא הסתפק בנימוק, לרבות הוא בעצמו.
הוא השאיר את בת זוגו עם התינוקת הטרייה ועם חמותו שקפצה על ההזדמנות הנדירה לסייע לבתה בשלהי חופשת הלידה של הנכדה "הכי יפה והכי חכמה מכל הנכדות שבעולם" כמו שכל סבתא טוענת בבטחון. גם בעלה שמח על ההזדמנות ליטול פסק זמן מקנטרנותה הבלתי נלאית של אשתו הנרגנת ולהנות מזמן איכות עם עצמו. "לא נורא, אסתדר. אל תשאירי לי אוכל. אוכל פלפל, אנגב חומוס ואזמין פיצה. מה לא עושים בשביל הילדים" אמר לה בנימה מוחצנת של צער אף שנחשולי שמחה הציפו את קרביו.
אבא של דני הכין תוכנית רווית פעילויות לילדים בעיירת הנופש שבאחד מצימריה השתכנו. הצימר, בקתת עץ קטנה עם גג רעפים אדומים, נשק לשוליו של אגם מרהיב ביופיו.
דני לא הביע כל עניין בגן השעשועים ומתקניו המגוונים. גם לא בחנויות הקסומות ובדוכנים הססגוניים לאורכו של המידרחוב. גם לא בברבורים לבני הצואר שגדשו בהמוניהם את האגם ואפילו לא בעדר הכבשים שליחכו בשלווה עשב ירוק במורדות הגבעה הסמוכה.
דני רק רצה לנסוע עם אבא במכונית השכורה. לא סתם מכונית פושטית אלא אאודי ספורטיבית.
המכונית הוזמנה בעוד מועד שבוע לפני הנסיעה. אבא התייעץ עם דני. הוא הראה לו תמונות מהאתר של חברת ההשכרה ודני נידלק על האאודי הצהובה, אולי משום שאבא נידלק עליה קודם והדביק את הזאטוט בהתלהבותו שלו. דני טרם רכש את היכולת לזהות מניפולציות שיווקיות, ולו גם שקופות, כמו אלה שהפעיל אביו, מנהל מכירות בחברה מסחרית. למותר לציין כי אבא של דני לא שש להחמיץ את ההזדמנות החד פעמית לנהוג ברכב יוקרתי שאין ביכולתו לרכוש ואין ביכולתו לשכור כשאשתו קמוצת היד נלווית אליו. התגובה הזועמת שלה כשניסה לשכור מודל בעל גיזרה אוירודינמית חטובה של אלפא רומיאו בנסיעתם האחרונה לאיטליה, עדיין צרובה בזכרונו: "השתגעת? כולו מכונית. ארבעה גלגלים והגה. 300 יורו ליום לא כולל ביטוח…. נפלת על הראש? מה רע ביונדאי קטנה כמו שלנו ב 25 יורו ליום כולל ביטוח?".
הפעם גמר אומר לעשות מעשה ויהי מה. כל מתודה כשרה גם אם אינה נאמנה לאמת הצרופה. ובינינו – אפילו תורת הקוונטים גורסת כי כל דבר לוט בערפילית של אי וודאות. לכן כשאשתו, חרף התשישות של אחרי לידה והלילות טרופי השינה בגין הנקת התינוקת, תיחקרה אותו "כדי לוודא שהכין את כל מה שצריך להכין והזמין את כל מה שצריך להזמין לטיול עם דני", הוא ענה; "בטח שהזמנתי רכב שכור. אפילו בצבע צהוב. כמו שדני אוהב", והוסיף כדי לבָּטֶן את תוקף דבריו "בעצם דני הוא זה שבחר את הרכב ממאגר התמונות באתר של יורופקאר. הוא התעלם ממבטיה הנוקבים ומארשת הפיקפוק שעטתה על פניה.
אז אבא של דני, חדור מוטיבציה לרצות את בנו ולהימנע מוויכוחי סרק, הסכים ללא הסתייגות לבלות את הזמן על הכביש. מה גם שהוא עצמו העדיף עשרת מונים את הנהיגה המהירה באוטוסטרדות הדלילות מכלי רכב של אוסטריה על כל החלופות האחרות (למעט אולי בילוי גברי במרתף הבירה המקומי, אבל זה כמובן לא בא בחשבון בנסיבות הנוכחיות).
מטעמי נוחיות, ובניגוד לחוקי התעבורה (בארץ, הוא לא בדק לגבי אוסטריה) דני ישב על כסא בטיחות במושב הנוסע, עיניו גומאות בשקיקה את המראות בצידי הדרך, את המכוניות החולפות בנתיבים ואת צדודיתו של אביו במושב הנהג.
דני רוצה להיות נהג כשיהיה גדול. הוא לא נימשך לצעצועים, לפאזלים, ללגו, למשחקי מחשב ולסרטי ילדים בערוצי הוט ונטפליקס. חדרו מלא עד אפס מקום (שהצטמצם מאד עם הצטרפותה של אחותו למקרקעין המשותף) בדגמי מכוניות. לפחות מאה כאלה, בגדלים שונים, בצבעים שונים, של מותגים שונים, מחומרים שונים ובעלי ביצועים שונים מסודרים על מדפים הַפְּרוּשִׂים על שניים מקירות החדר. הקיר השלישי פונה למורת רוחו לטובת העריסה ושידת ההחתלה. המכוניות מויינו מחדש בעזרתו של אבא; הכפולות, הפגומות והפשוטות אוכסנו בשני מיכלי פלסטיק גדולים והועתקו למשמרת זמנית במרפסת. המתוחכמות והגדולות, לרבות כמה ממונעות שלט-רחוק, מוקמו דרך קבע על הריצפה בפינת החדר. דני נהג לבלות איתן מרגע שובו הביתה מהגן ועד פרידתו מהן לפני הריטואל הקבוע בערבו של יום – אמבטיה, ארוחת ערב, צחצוח שיניים והופ…למיטה.
"גם נהג זה מקצוע מכובד" הודו ההורים מתוך השלמה שבבת עיניהם לא יהיה כנראה מדען, מהנדס, תכנת או רופא.
וסבתא שממש סלדה מעצם האפשרות שהתחביב הילדותי יהפך למקצוע התנחמה "שאולי צריכים נהגים גם בהיי-טק". מה שבאמת הטריד אותה זו הפְּרֶסְטִיזָ'ה שלה בעיני חברותיה – החשש שלא תוכל להתגאות בנכדה שהוא "חוקר בתחום הבינה המלכותית (כך אמרה, לא בהסח דעת אלא משום שחשבה שזה השם הנכון)" או "פרופסור לנוירולוגיה" או "מייסד ומנכ"ל של חברת הזנק" או כל תואר ועיסוק שיש בהם כדי לעורר קינאה והערצה.
"ולפני כן, שיהיה נהג צבאי ב- 8200" אמר הסבא, אבל אחרי שניזכר כי העתיד שייך לרכבים אוטונומיים הוסיף בתקווה "אולי בכל זאת ישנה את דעתו לכשיתבגר".
"אבא, למכוניות באוסטריה אין צפצפות? אנחנו נוסעים כבר המון זמן ולא שמעתי אף צפצוף" אמר דני.
"יש ויש" ענה אבא, "תקשיב" אמר ולחץ בכרית כף ידו על מרכז ההגה. צפירה עוצמתית ממושכת הבליחה לחלל האויר. לאבא היא הזכירה איזה שיר של להקת "יו-טו". בעלי בקיאות מוזיקאלית רחבה יותר, כמו למשל נהג ה"פורש" השחורה שעקפה אותם באותו הרגע, זיהו דווקא קטע מיצירה של ואגנר.
אבא לא הבחין במבטים הכעוסים שהפנו לעברו נהגי המכוניות שחלפו על פניהם. הוא הפעיל את הצופר שוב ושוב אדיש גם לתנועות המחאה והפנים המופתעות של היושבים במכוניות אותן עקף בנתיב הימני למרות התמרור בשולי הכביש והסימונים על האספלט שציינו כי הנתיב הזה מיועד ליציאה בלבד.
"אז למה הם לא מצפצפים?" היקשה הזאטוט.
"כי האוסטרים הם לא חברותיים. הם אנשים קרים. הם לא חמים כמונו" השיב האבא ללא היסוס. ואחרי אתנחתא קלה לעיכול המשפט שזה עתה יצא מפיו, הוא הוסיף בדיקציה של מיאוס: "סוציומטים".
יורש העצר, ילד סקרן ונבון, לא הירפה והמשיך: "אבא, גם למכונית שלנו בבית יש אורות נידלקים ונכבאים לפעמים בצד הזה ולפעמים בצד השני?"
לאבא של דני נידרשו כמה רגעים טובים כדי לנתח את השפה העילגת של בנו ולפענח את פשר השאלה. הוא חכך בדעתו ושקל את מילותיו בטרם ענה: "כמובן שגם במכונית היונדאי שלנו יש אורות מהבהבים. מפעילים אותם כדי לאותת לנהגים האחרים כשפונים ימינה או שמאלה או כשעוברים מנתיב לנתיב. קוראים לזה בעברית "וינקר" (הוא האמין באמונה שלמה שמדובר בשם עברי כשר למהדרין למרות הצליל המרמז על מורשת אטימולוגית זרה. אגב, מקור השם winker הוא מגרמנית או אנגלית ופירושו "קַרְצָן" כלומר מישהו שקורץ בעינו).
"אז למה בישראל אף אחד לא מְוׇנְקֶר?" (נסיון בהחלט נועז ויצירתי של הבן לנכס את המילה הלועזית, לגזור ממנה את הפעל ולהטות אותה כראוי).
"לא אומרים 'מְוׇנְקֶר', דני. אומרים 'מאותת'." שח האב ביובש. הוא לא הביע כל התפעלות מהחידוש הלשוני של בנו בכורו.
"אז למה בישראל אף אחד לא מאותת?" ניסח דני מחדש את שאלתו.
"כי זה מרוקן את המצבר שהוא נורא יקר בישראל". השיב האב. "אולי גם בגלל שזה כיף יותר לנהוג באוירה של חוסר וודאות . זה מאתגר את הנהג להגיב במהירות הבזק להתרחשויות בלתי צפויות ומפתח את המוח" הירהר בשקט לעצמו בלי לשתף את דני בהגיגיו.
דני המשיך לסרוק את ה"אוֹטוֹבָן" התלת נתיבי. הוא השמיע קולות צהלה כשעקפו מכוניות איטיות מהם ושאגות התפעלות ממכוניות ספורט מהירות שעקפו אותם, חרף מאמציו הנואשים של אבא למנוע זאת. מחד גיסא אבא של דני חשש לעבור 200 קמ"ש, רף המהירות השפויה שהציב לעצמו (אף שלאשתו התחייב שלא יקח סיכונים מיותרים ושלא יעז לחרוג מ 150 קמ"ש) ומאידך גיסא, חרה לו שאחרים מעיזים ללנהוג במהירויות גבוהות בהרבה ממנו, 250 קמ"ש ואף יותר. לכן עשה כמיטב יכולתו להתמיד בנתיב הקיצוני משמאל.
חוקי התנועה המקובלים ברב ארצות העולם מייעדים את הנתיב השמאלי לעקיפה בלבד. יש מדינות בהן גם אוכפים את החוק. במדינות נאורות, שאזרחיהן מצייתים לחוקים ומכבדים נורמות התנהגות במרחב הציבורי על פי משנתו של הלל הזקן "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אין כלל צורך באכיפה. במאמר מוסגר אציין כי התובנה של הלל הזקן, מבני עמנו, אומצה דווקא על ידי הגויים, כדברי הפסוק "אין נביא בעירו".
אבא של דני, קורא תיגר על החוק. לדידו, כמו לדידם של רבים מבני דורו, החוקים הם אבני נגף, פירות באושים מבית היוצר של הרשויות.
על כן הוא נוהג במסלול השמאלי ושיקפצו לו כולם. מידי פעם הציץ במראה וחייך מאוזן לאוזן למראה השיירה המזדנבת מאחור. איש לא צפצף. איש לא עקף מימין. בודדים הבהבו לו בפנסיהם.
אפילו דני הקטן שם לב לכך שלאוסטרים הרגלי נהיגה משונים. הם עוקפים משמאל ומייד חוזרים לנתיבים הימניים.
הוא שאל את אבא למה זה ככה. והאבא ענה מייד שהם צייתנים, מרובעים וממושמעים. הם לא יצירתיים. לא חושבים מחוץ לקופסא. כולם הולכים בתלם. לכן הם לא 'אומת הסטארטאפ' כמו המדינה שלנו".
אחרי כמה שעות בדרכים דני שבע והתעייף. הוא ביקש מאבא לחזור.
כשיצאו מהכביש המהיר לעיירת הנופש אבא לא שם לב לתמרור המגביל את המהירות בתחומיה ל 30 קמ"ש בלבד. הוא לא הבחין במכונית שיטור סמויה שארבה בצידי הדרך עם חלון פתוח ממנו השתרבב קנהו של מכשיר לייזר שעל תצוגתו הופיע המספר 80. 50 קמ"ש מעל המהירות המותרת.
השוטר שנחבא מאחורי המכונית צץ לפתע פתאום וסימן להם בידו לעצור בשוליים.
אבא התווכח עם השוטר. השוטר לא שלט באנגלית. גם אבא של דני לא. לצופה מהצד הדיאלוג המקרטע נשמע כמו אפיזודה מקומדיה של טעויות. אבא של דני ניסה בתנועות ידיים לנמק מדוע הוא לא אשם; "חיה גדולה, שור או צבי, עם קרניים גדולות חצץ בינו לבין התמרור", ניסה "וחוץ מזה השמש סינוורה אותו והוא היה בטוח שהמהירות היא 50 קמ"ש שזו מיגבלת המהירות בשטח בנוי בישראל", אבל השוטר לא נפל בפח. הוא מילא פיו מים ורשם את הפרטים על הדו"ח, הסביר לאבא כי עליו לשלם קנס של אלף אירו תוך שתי יממות והבהיר כי בגלל חומרת העבירה פקיד ההגירה עלול לעכב, או גרוע מזה, למנוע את יציאתו אם לא ימציא הוכחת תשלום.
דני התבונן בפנים מודאגות במחזה. הוא לא הבין מאומה מהדו-קרב המילולי בין שומר החוק המקומי לאבא שלו אבל היתה לו תחושה שגם הם לא ממש מבינים אחד את השני.
מכל מקום אבא חזר למכונית כעוס ועצבני ורטן ספק לעצמו, ספק לדני, ספק ליושב במרומים או לכולם גם יחד שהאוסטרים הם חולירות, עוכרי ישראל, אנטישמים נאצים ימח שמם וזכרם.
כשהגיעו לצימר, דני העז לשאול את אבא שחמתו שכחה מעט, בינתיים, "אבא, כשאהיה גדול ויהיה לי רשיון, איך צריך לנהוג, כמו הנהגים באוסטריה או כמו אצלנו בישראל?".
"איזו שאלה מטופשת דני, כמו בישראל. תילמד רק ממני. כמו שאבא נוהג ככה צריך לנהוג בכל מקום".
וכך מונצחת תרבות הנהיגה הישראלית לדורי דורות לדיראון עולם.
תגובות (0)