סבא

אנחנו נוסעות במכונית.
נהיגה מבוהלת היא הסוג הכי גרוע של נהיגה. אני לא יודעת למה אמא שלי מבוהלת.
אנחנו עוברות אנשים, מכוניות, אופנועים. אנחנו ממהרות לאנשהו, ואני לא יודעת לאן.
חוסר הודאות כמעט הורג אותי, אבל הרצון לדעת מה הולך לקרות משאיר אותי בחיים.
גשם מתחיל לטפטף. להרבה אנשים גשם היה מסמל אולי עוד סיבה ליום רע, או לדיכאון, אבל אני תמיד אהבתי את החורף. אני עוקבת אחרי טיפות הגשם הנוטפות על החלון, בצדו החיצוני, באצבעי, מן משחק שאני בטוחה שכל הילדים משחקים.
המכונית עוצרת, הגשם פסק. אני ואמא שלי יוצאות מן המכונית ללא מטרייה.
אנחנו עומדות מול בניין גדול ולבן. אני לא יודעת מה יש בפנים.
אנחנו נכנסות בהליכה מהירה שמכאיבה לרגליי.
על פניה של אמא שלי נסוך מבט מבוהל כאשר היא מחליפה כמה מילים עם האישה שבקבלה.
האנשים פה נראים חולים. אני לא יודעת למה.
אני נמשכת אחריי אמי לתוך מעלית. מעלית גדולה מאוד, אבל רק עם 5 כפתורים.
"מחלקת", אני מצליחה לקרוא רק את המילה הראשונה שכתובה מעל הכפתור הראשון לפני שאני שוב נגררת אחריה. הפעם מחוץ למעלית.
אנחנו מגיעות לחדר, חדר אטום עם חלון פלסטיק קטן ועגול.
אני לא מספיק גבוהה בשביל לראות מה יש מאחורי הדלת.
ליד החדר יש כיסאות ושולחן, ועליו פרחים וכמה סוגי אוכל.
"תקשיבי לי. את מקשיבה? זה יהיה בסדר. סבא בפנים. את צריכה להישאר פה. חכי לי. אני כבר באה", אמא שלי אומרת ונושקת לי.
"אבל אני רוצה להיכנס", אני אומרת.
"את לא יכולה. אני מצטערת"
"אני רוצה לראות את סבא!", אני צועקת.
"תישארי פה. יהיה בסדר"
אני לא מצליחה לבכות ולשכנע אותה. אני המומה מדיי.
היא נכנסת פנימה.
אני נשארת בחוץ.
אני נשארת בחוץ עם כמה זרים שאני מכירה, ומנסה לענות בנימוס על השאלות שהם שואלים אותי.
אני כבר יודעת שמשהו לא טוב קורה.
אחרי 30 דקות והרבה שאלות לא חשובות אמא שלי יוצאת מהחדר.
גם סבתא שלי, דוד שלי ודודה שלי יוצאים משם. כולם בפנים חשוכות.
מישהו חסר. סבא.
"איפה סבא?", אני רצה ומושכת לאמא בשולי החצאית.
היא מרכינה את ראשה.
"סבא נפטר, מתוקה שלי".
אני לא מבינה את מלוא המילה נפטר, אבל אני יודעת שהוא לא יחזור יותר.
אני רותחת, אני כועסת.
הייתה לי הזדמנות להגיד לו שלום. הזדמנות אחת וקטנה.
להגיד שלום לאיש שאני אוהבת הכי בכל העולם הזה.
עכשיו הוא מת.
נעלם.