סבא רבא בן תשעים עומד למות

סבא רבא בן תשעים עומד למות, וחייו רצים אל מול עיניו, כאילו בלי משמעות
וזו בכלל לא קלישאה, הוא מאוכזב עד זוב דם
החיים הם לא בדיוק מה שחשב.
כולו כבר משותק ומרותק אל כסא הגלגלים, יכול לומר בקושי מילה, אבל הדמעות זולגות פתאום מעיניו, ועדיין ישנה דממה.
אז מה הקטע של כל הסיפור המפוקפק הזה?
אין כאן שום דחיפה אל עבר העשיה, זה לא מכתב של כוח ומימוש פוטנציאל, מצטער לא היום, זה לא הזמן.
הייתי ילד מאושר, עם החיוך הכי גדול בגן! תשאלו את כולם, זה הלך שם בשיחות בין השכנים.
אבל אז פתאום זה התחלף והתפוצץ לי בפנים, כשהילדות פתאום חלפה, חלפה מהר מדי
הפכתי לנער שלא מבין את פשר התהליכים, כזה שמבריז משיעורים, שלא מבין את חשיבות הלימודים, שמעשן עם חברים מפוקפקים, ובכל זאת חולם להגיע לגבהים.
חלמתי להיות כדורגלן מפורסם, בעל תהילה, נשים, כוח והשפעה.
ואז ברגע, בלי שום הודעה הם זורקים אותך אל עבר הלא-נודע:
אתה צריך אישה! צריך גם עבודה!
אל תעצור לרגע, כי החיים זה מרדף, ואתה החייל!
ואני, שהייתי רק לפני שניה נער מושפע ומסומם, פתאום נכנס אל המרדף.
נכנסתי כמו גבר בדאווין, ויצאתי כמו הומלס חסר כספים ואמצעים.
בגיל שלושים ושתיים מצאתי את עצמי זרוק ברחוב של עיר שלא הכרתי
לא מה שעליו חלמתי – לא כדורגלן ולא נשים
במקסימום חובות ומרשמים לכדורים.
אז מה עכשיו? אתם בוודאי שואלים
הצלחתי להשיג עבודה כמנקה מטעם חברת נקיון גדולה.
פתאום תפסתי קצת שגרה, אמנם הקשר שהיה עם ההורים אבד מזמן ומאז לא שמעתי עליהם דבר אפילו לא באתי ללווייתם, כי לא ידעתי על עצם קיומה, לא טרחו להודיע לי בכלל.
בכל מקרה, בעבודה כמנקה נתקלתי פעם באישה נאה שעבדה איתי במשמרת של נקיון באחוזה גדולה.
היא הייתה האישה הכי יפה שראיתי בחיי!
אך בניגוד לנשים היפות האחרות בהן נפגשתי בעבר, היא לא הייתה שחצנית, ולא הרגשתי שאני מפחד משיחה איתה.
אז פניתי אליה ומאז אותו נקיון באחוזה התחלנו לצאת, ולבסוף הצעתי לה נישואים, אני זוכר שבאותו רגע הייתי הכי מאושר אי-פעם.
האישה הזאת הוציאה ממני כל כך הרבה, ולימדה אותי איך באמת לחייך, איך באמת להרגיש בעולם האדיש הזה.
היו לנו נישואים ארוכים של חמישים שנה, חמישים שנה בהם עבדתי בלי סוף בנקיון, והיא עבדה בלי סוף בהחזקת משק בית, וטיפול בילדים שהיו לנו.
לשנינו היה קשה, אבל החזקנו.
הילדים גדלו, ואני כמעט ולא התערבתי, לצערי לא ידעתי כמעט דבר על החיים שלהם, היו לילות שהייתי חוזר מהעבודה ומגלה אותה בוכה, לילדים קרו המון תהפוכות, אך לא היה לי זמן לדבר.
נו טוב, לפחות היה לי אותה לידי במיטה.
אבל אז היא חלתה, חלתה בסרטן הריאות, היא הייתה מעשנת כבדה, בדיוק כמוני.
כשחלתה מייד התפטרתי מהעבודה וניסיתי להפסיק לעשן, בכל כוחי ומעודי.
אך וויתרתי, כי חשבתי שאולי מגיע לי למות מהסיגריות, אוליי אני זה שהזנחתי אותה?
חלק מהילדים שלנו ברחו ממנה כשחלתה, הם לא רצו לטפל במי שטיפלה בהם לאורך כל הזמן.
באותם זמנים היא הייתה אישה קירחת, חולה, ועצובה
אך בעיניי, היא עדיין הייתה הכי יפה בעולם.
ואז היא פשוט מתה, ללא שום הודעה מוקדמת, האישה היפה ביותר שראיתי כבר לא הייתה נוכחת בעולם.
אני גם כן כבר הייתי מבוגר, אך היו לי חובות בגלל הטיפולים בסרטן, למרות העצב לא יכולתי לבכות, מה לעשות שאני גבר – זו דרכו של העולם.
אז חזרתי לעבודה, כבר לא עבדתי במרץ, אבל פשוט הייתי חייב, לא הייתה לי ברירה.

אחרי חמש שנים של עבודה בלית ברירה כבר לא יכולתי, זה פשוט לא עבד בשום צורה.
פרשתי לפנסיה בדירתי הקטנה שהייתה פעם גם הדירה שלה, הייתי רתוק לכיסא גלגלים,
ומאז עד עכשיו שום דבר לא השתנה.

כעת אני סבא רבא בן תשעים, עומד למות, וחיי רצים מול עיניי כאילו בלי משמעות.
בסוף, אחרי כל הזכרונות אני מתמוטט על כיסא הגלגלים, כשאין אף אחד לידי כי אין לי פרוטה בכיס.
בסוף, הגופה פשוט נרקבת בדירה, אדם בודד מת עם דמעה על העין, ואף אחד לא שם זין.